את-יופיה, תמיד תישארי חלק ממני / אשו אדגו
את צודקת, קמתי והלכתי בחצות הלילה בלי להיפרד. לא זכיתי לחבק אותך. לא זכיתי לשמוע את ברכתך. מעשה פחדני זה לא, פשוט לא רציתי להכאיב לך. מרגישה אשם. יחד עם זאת, שלמה עם עצמי.
הכמיהה לארץ אבותיי גברה עליי – הרצון העז לדרוך יחפה על אדמת הקודש, אותה ההבטחה בברית בין הבתרים.
וכעת אני מודה לך. תודה לך, שחלקת את יופיך איתי. תודה על הנופים המרהיבים, על האסטלות של אקסום ועל הטירות של גונדר.
תודה לך על הזהב, על היהלומים ועל הקפה השחור. תודה על זנים נדירים של בעלי חיים ועל האדמה הקסומה.
הפכנו לאחת, דרך האגמים והמעיינות. השתקפותך עיצבה את זהותי.
תודה על התרבות ועל ההיסטוריה שהכתבת בדם. תודה לך על שפות עתיקות ועל אומנות שטרם נראתה.
תודה לך, שלימדת אותי כיבוד אב ואם, על כוח רצון, נחישות וחזון. תודה לך, על הטף ועל אנג’רה, שדרכן למדנו על אחדות, על עזרה הדדית, על אחווה והכנסת אורחים.
תודה לך, על הקמיס, על המקנט ועל הנטלה ועל הצבעים, שחיממו את גופי. תודה לך, על “האורית” שהמתיקה ימים ולילות, ועל הפשטות של “השמח בחלקו”, והכי חשוב – על הזכות לחלום, הזכות להגיע לירוס-אלם.
את-יופיה, אינני נפרדת ממך. רק עוצרת רגע, לנשום ולהודות לך.
גם אתם רוצים להודות? שתפו! עשייה ויצירה.