ברוך טגניה ז”ל, גיבור ישראל, הגיש תכנית להצלת יהודי אתיופיה דרך סודן. הוא בעצמו הציל מאות יהודים ובכך הראה לישראל שזה אפשרי. אבל את תכניתו ניכסו אחרים לעצמם והקטינו את פועלו למען אחיו יהודי אתיופיה. הרינו להביא כאן את המעט הידוע לנו על פועלו של יהודי גיבור זה.
מבצע “אליהו 1”
סוף שנות השמונים. ישראל גוררת רגלים ולא פועלת למען יהודי אתיופיה. אפילו ראש הממשלה דאז מנחם בגין, יקיר העדה, לא מיהר לפעול. גם כאשר ראש הממשלה ביקש לסייע ליהודי אתיופיה, נראה שפקודיו לא ידעו איך עושים את זה. ולכן, כדי להפעיל לחץ כבד על ממשלת ישראל וכדי להוכיח שניתן להעלות את יהודי אתיופיה לישראל, האגודה האמריקאית למען יהודי אתיופיה ופעילים בני העדה, כמו ברוך טגניה, החלו בחיפוש אחר נתיב להעלאת היהודים מאתיופיה.
אחת התכניות הייתה תכנית ברוך טגניה. ברוך טגניה ז”ל היה יהודי אתיופי, אחד מנערי כפר בתיה, שבא לארץ בשנת 1955. אחר כך חזר לאתיופיה, הקים וניהל חוות חקלאיות למען יהודי אתיופיה בגבול אתיופיה-סודן, ושוב עלה לישראל לבד דרך סודן בשנת 1977. בחודש מרץ שנת 1978 טגניה הציג תכנית למזכירו הצבאי של ראש הממשלה בגין, אלוף אפרים פורן. התכנית הייתה פשוטה: בעזרת פעילים מתוך יהודי אתיופיה ובשיתוף פעולה של קבוצות המורדים נגד ההמשלה האתיופית, שאת מנהיגיהן טגניה הכיר, להבריח את היהודים האתיופים לתוך סודן בתלבושות סודניות ועל ידי מתן שוחד לפקידים סודנים בגבול. משם להעביר אותם לישראל באניות דרך ים-סוף (ראה ביבליוגרפיה מצולמת, טגניה, עמ’ 138-139).
בעקבות תכנית ברוך טגניה מתקיימת פגישה עם אנשי המוסד. באותה פגישה טגניה מספר לאנשי המוסד כי הוא מכיר חבר, יהודי מטיגראי, בשם אקלום פרדה, שנמצא בסודן ושיכול גם לעזור בעניין (טגניה, עמ’ 149). מספר ימים לאחר מכן, טגניה מקבל הצעה מסוכן מוסד להגיע לסודן דרך אתונה כדי לזהות יהודים שכבר הגיעו לסודן. אבל לאחר חודש הכנה והמתנה באתונה, נאמר לטגניה כי כבר לא צריכים אותו ושעליו להחזיר את דרכונו הישראלי: “תכניות השתנו. עכשיו השעה היא אחת – עלייך לתפוס את הטיסה לישראל בשעה חמש. הם רוצים לדבר אתך. הם צריכים יותר פרטים”, אומר בקצרה סוכן המוסד לטגניה (טגניה, עמ’ 142). הם אף מזכירים לו שאסור לו, כאזרח ישראלי, להיכנס לסודן. סוכן המוסד בוחר לעבוד עם אקלום פרדה שכבר נמצא בסודן באותה עת.
כשטגניה חזר לישראל בשנת 1979 וניסה לברר למה החזירו אותו בטרם עת, הודיעו לו כי הפרויקט להעלות את יהודי אתיופיה דרך סודן בוטל. “זו הייתה הוראת הממשלה לרדת מכל הפרויקט” נאמר לטגניה בלי הסברים נוספים (עמ’ 148).
למרות התנגדות ישראל, טגניה, שבינתיים השיג דרכון אתיופי דרך השגרירות האתיופית באיטליה, נכנס באמצעותו לסודן בסוף חורף 1979 והחל לעבוד עם חברי האגודה האמריקנית למען יהודי אתיופיה כדי לאתר יהודים בסודן ולהעלותם ארצה דרך מדינות באירופה ובצפון אמריקה. לפי פרופסור לנהוף, רשימה של יהודים שטגניה, יחד עם אקלום, הגיש לישראל לא התקבלה על ידי ישראל בטענה כי הם לא יהודיים. ולכן האגודה מימנה את העלאתם לארץ דרך מדינה שלישית.
זה היה במבצע שלנהוף מכנה “אליהו 1”. לדבריו, בחודש מאי ובחודש יולי 1979, 32 עולים הגיעו לישראל מסודן דרך אירופה בשתי קבוצות לאחר שישראל התרצתה לממן את הוצאתם מסודן. (ראה ביבליוגרפיה מצולמת, לנהוף, עמ’ 103-105). לפי טגניה, אלה היו 32 יהודים, מתוך רשימה של 97 יהודים שהוגשו לישראל, שסוכן המוסד הסכים להעלות לישראל לאחר חקירה שעשה בעניינם ואישר את יהדותם (טגניה, עמ’ 155).
לדברי לנהוף, מעשה זה של ברוך טגניה הראה לישראל הלכה למעשה שעליית יהודים מאתיופיה לישראל דרך סודן אפשרית. זו הייתה מטרת האגודה האמריקאית למען יהודי אתיופיה.
גם לפי ברוך טגניה, חברי האגודה לא חשבו שהם יכולים לנהל מבצע הצלה בקנה מידה גדול. “כוונתם הייתה להראות לישראל כי אם אנחנו, כשני אנשים [טגניה ופרדה], היינו מסוגלים להוציא מספר אנשים, אז הם – כמדינה – יכלו להשיג הרבה יותר. האמריקאים הקציבו לנו תקציב של עשרת אלפים דולר, שבקושי כיסה את העלויות של הנסיעה, המלונות, וטיפול בפליטים” (טגניה, עמ’ 154-155). ישראל, כמדינה עם תקציב יותר גדול, יכלה לעשות הרבה כדי להעלות יותר יהודים ממחנות המוות בסודן אם היא באמת הייתה חפצה בכך.
לדברי לנהוף, הצלת היהודים הנ”ל מסודן לישראל אכן השפיע לטובה על ממשלת ישראל. שכן לדעתו, זה גרם לבגין לזמן אליו לשיחה את הווארד לנהוף עצמו, כנציג האגודה האמריקאית למען יהודי אתיופיה, נציגים של ארגונים יהודיים אחרים באמריקה, נציג הסוכנות, יהודה דומיניץ, בשנת 1979 כדי לדון איתם על אפשרויות העלאת יהודי אתיופיה לישראל. כבר באותה פגישה בגין ממנה את דומיניץ לאיש האחראי להצלת יהודי אתיופיה, למורת רוחם של הנוכחים, המכירים את שיוכו הפוליטי של מר דומיניץ. הוא היה מקורב למנהיג המפד”ל, יוסף בורג, אשר כשר הפנים במשך שנים רבות התנגד לעלייה מאתיופיה. מינוי זה כנראה גם נבע כדי לרצות את שר הפנים בקואליציה של בגין, או בעקבות דרישותיו של זה.
מבצע “אליהו 2”
ברוך טגניה המשיך לפעול מאמריקה למען יהודי אתיופיה, והחל לעניין בנושא זה הרבה יהודים טובים שם. אחד היהודים האלה היה נתן שפירו, שלימים הפך לנשיא האגודה האמריקאית למען יהודי אתיופיה. הוא מספר שבאחד הימים שפירו שואל את טגניה: “אם אני אממן, תוכל להביא חמישה יהודים מאתיופיה?”(טגניה, עמ’ 164). כמובן שטגניה הגיב בחיוב. לצורך ביצוע התכנית שפירו מעניק לטגניה עשרת אלפים דולר. זה יוליד את מה שלנהוף מכנה מבצע “אליהו 2”.
פברואר 1980, טגניה מוציא שישה יהודים מסודן לפרנקפורט, גרמניה, משום שלא היה צורך בוויזה כדי לבוא מסודן לגרמניה. אולם הסוכנות היהודית טענה שהשישה לא היו יהודים, למרות שהאיש שלהם, זכריה יונה, אישר את יהדותם לפי הרשימה של הסוכנות. השישה המתינו בשדה התעופה בגרמניה שלושה ימים בזמן שישראל בדקה את יהדותם. הם זעמו על היחס שקיבלו מישראל והחליטו לבקש מקלט מדיני בגרמניה. הם קיבלו את מבוקשם וחיים שם עד היום. (טגניה, עמ 166; לנהוף, עמ’ 132).
את הקבוצה השנייה היוו איש אחד ובחור צעיר כבן חמש-עשרה, שלא היה ברשימת היהודים של הסוכנות. הצעיר טען כקרוב משפחה של המבוגר שבין השניים. הנער היה עצור בשדה תעופה שלושה ימים בזמן שהיהודים בישראל התלבטו מה לעשות אתו, וביום הרביעי נשלח בחזרה לסודן. מספר ימים אחר כך הוא התאבד שם (טגניה, עמ’ 166-167).
בחודש מרץ 1980 טגניה הוציא 14 יהודים נוספים מסודן והביאם לגרמניה בעזרתו הכספית של נתן שפירו. ישראל שוב סירבה להכיר בהם כיהודים ולאפשר להם לבוא לישראל למרות שזכריה יונה, נציג הסוכנות, זיהה אותם ככאלה על פי הרשימה של הסוכנות. לאחר התערבות ארגונים יהודים גדולים באמריקה, ישראל הסכימה לקבל אותם (לנהוף, עמ’ 133). לפי טגניה, בקבוצה זו היו 15 יהודים. בשלב זה טגניה לבדו, בעזרתו הכספית של נתן שפירו, הצליח להוציא מסודן 22 יהודים בסך הכול.
אולם נדיבותו של שפירו לא נסתיימה כאן. לפי טגניה, שפירו החליט שהוא מקדיש עוד כסף לעניין הצלת יהודי אתיופיה. בעזרת התרומה הזו טגניה וחבריו הצילו “עוד שלוש מאות שישים יהודים אתיופים” והביאו אותם לישראל ממחנות הפליטים בסודן דרך קניה השכנה (טגניה, עמ’ 168).
מעבר לזה, על פי לנהוף, בסתיו 1980, אקלום פרדה ביחד עם המוסד הצליח להוציא מסודן דרך אתונה למרכזי קליטה בבאר שבע ובאופקים את בני משפחתו וכארבע מאות יהודים נוספים מאזור טיגראי (לנהוף, עמ’ 137).
- חשיבות פסיקת הרב עובדיה יוסף בעניין יהודי אתיופיה
- שללו ממני את אימא
- יום הזיכרון לנספים הרבים בסודן בדרכם לארץ
- הפרסום השיטתי של מבצע משה, למי זה היה טוב?
- המטרה: שינוי התדמית בדעת קהל העולמית והמקומית
ישראל מגבילה את מספר היהודים שהיא רוצה להעלות דרך סודן
בשנת 1982 מתברר לאנשי האגודה האמריקאית למען יהודי אתיופיה, כי לישראל אין תכנית מסודרת להעלאת יהודי אתיופיה דרך סודן. ולמי שעסק בעניין זה מטעם ישראל בסודן, זו לא הייתה משימתו העיקרית אלא היו לו משימות אחרות שם. גרנום ברגר ועוד אנשים מהאגודה האמריקאית למען יהודי אתיופיה פוגשים את מי שעבד תקופה קצרה עם ישראל בסודן בעניין יהודי אתיופיה ומבינים ממנו (אנו לא רוצים לנחש מי זה היה) את הדברים הבאים:
ישראל שמה הגבלות על מספר הפלשים שהיא רוצה להוציא [מסודן] ועל מתי היא רוצה להוציאם. לא סודן, לא האו”ם, ולא אף אחד אחר שם מכשולים לעזיבתם [של הפלשים] את המדינה [סודן]. את כל אלה שבמדינה ניתן היה להביא לפני הרבה זמן. לישראל לעולם לא היה יותר מיהודי אתיופי אחד בתכנית ההצלה בשום זמן. תכנית ההצלה היא לא לפי תכנית מתוכננת היטב, אלא ספורדית…
הוא מוכן ללכת, אפילו אם ממשלת ישראל מאיימת עליו. הוא כן אומר כי ישראל לא תיסוג מעבודתה האחרת באותה מדינה, אבל הם ינסו להפריע בכל דבר שצוותו יעשה […] (אני גם פוחד ממה שהם עלולים לעשות לעובדים שלנו בשטח) – (גרנום ברגר במכתב לצוות האגודה, ינואר 25, 1982; ראה גם לנהוף, עמ’ 104).
חיזוק לטענה הזו, אנו מוצאים בדיווח של עיתון “דבר” בשנת 1983. העיתון הביא כתבת סקופ של רשת הטלויזיה האמריקאית “אן.בי.סי.”, על הפעילות של סוכני מוסד יוצאי אתיופיה למען אחיהם יהודי אתיופיה בסודן. בכתבה אחד מהסוכנים האלה טען כי ישראל לא עשתה מספיק למען יהודי אתיופיה:
סוכני ‘המוסד’ חדרו לאתיופיה והוציאו ממנה מישובי הפלשים הנדחים יהודים-פלשים והעלו אותם במבצע סודי ומסובך לישראל… לדברי הידיעה היו מרבית סוכני המוסד הללו יהודים פלשים, שעלו לפני שנים לישראל. אחד מהם, שרואיין באורח שלא אפשר את זיהויו, אמר כי המוסד לא עשה די להוצאת הפלשים. ‘יכולנו להוציא יותר משם’, אמר האיש – (“דבר”, יוני 1983).
יתכן ומדובר באותו איש שאנשי האגודה האמריקאית למען יהודי אתיופיה תשאלו בעניין זה. בכל מקרה, ברור שהייתה לו סיבה טובה להסתיר את זהותו. וזאת לא רק משום שהמבצע להעלאת היהודים האתיופים דרך סודן היה אז סודי, אלא גם משום שאולי חשש לחייו. כפי שראינו לעיל, גם אנשי האגודה הביעו חשש כזה.
נראה באמת שלאנשי האגודה הזו היו סיבות (או ידיעות) טובות לחשוש שמא משהו עלול לקרות לפעיליהם בסודן או במדינות שכנות לסודן. שכן, באותה תקופה החלו לקרות כל מיני “תאונות” מוזרות.