אל תשליכני לעת זקנה: מצוות כיבוד הורים

כיבוד הורים
ח”כ גדי יברקן מנשק את רגלי אימו בכנסת.
צילום: ראובן קסטרו

אל תשליכני לעת זקנה: מצוות כיבוד הורים / אשטו טרונך

כיבוד הורים.

שבת בבוקר, יום יפה. אימא לא קוראת עיתון, אבא כבר אחרי הקפה, ואני מתגלגל על השטיחון שסבתא קנתה.

יצאנו לסיבוב בשכונה. ראיתי ילדים מקפצים במתקני השעשועים בגינה. הזקנים של הצוהריים מתעמלים ומהלכים הלוך ושוב. על פניהם הילת שמש מאירה שיבת חוכמתם. ישבנו בספסל וצפינו בהמון הצובא את הגן.

ראיתי אנשים עטופים בטליתותיהם בדרכם חזרה הביתה, לקדש על היין. זוגות עם עגלה בשדרה מתגלגלים אל הטיילת המשקיפה לים. הגוון של הים בשבת מרהיב ביופיו מכוח שביתתו. רק מה – אנשים לא נותנים לו מרגוע ביום החופשי שלו. על כן הוא מעכיר.

אבא ואימא מדברים שיחת חולין על המשמעות הקדושתית של היום ועל החינוך העתידי שלי. ואני – רק בן חמישה חודשים. והינה אנחנו רואים זקן אחד אוחז במקל הליכה ומדדה לעברנו. בגבורה וביד רועדת הצליח לתפוס את המשענת ולהתיישב בספסל לידנו.

“שבת שלום, אדוני. מה שלומך?” שאלתי. היא הביטה ושאלה: “אתם מכירים?” “אני חושב שכן”, עניתי. כיוון שלא הייתי בטוח בכך שאלתי אותו: “התפללת בעבר אצל הטורקים?” הוא אמר שכן. “איפה אתה מתפלל?” הוא שאל. “אצל האשכנזים”, עניתי. “קרוב לבית, רק כביש מפריד בין הכניסות”.

השתררה שתיקה, שתיקות. בין השתיקות שמעתי קול זעקה המחכה להתפרץ בעוז. היה רק חסר מי שיפתח את ברז ההתעניינות והדאגה כלפיו וזה כבר ייצא מאליו. בזמן שהוא ישב עמנו, המשכתי לצחקק עם בני אביחי יוסף אסרסה.

“איפה אתם גרים?” הזקן שואל. “כאן”, עניתי והצבעתי על הבניין. הוא אמר שהוא גר בהמשך הרחוב שלנו. קרובים, קרובים ורק עכשיו נפגשים בגינה, ביום שבת שמשית, והתיבות נפתחו לרווחה.

גיליתי שהזקן שישב עמנו עבר לאחרונה אירוע מוחי קשה. הרופאים לא נתנו לו סיכוי רב לחיות, רק ימים ספורים. “מה קרה?” שאלתיו. “ומי היה איתך באותו זמן?” מייד נחיל דמעות החל להצטבר ליד מחילות עיניו, ולאט-לאט גם בעיניי.

בעודנו מדברים, האישה והבן מביטים בעוברים ושבים. האווירה כיפית. תענוג לראות את ההורים והילדים נהנים ביום שבת קודש בגינה השכונתית. הנוף של הים הוסיף תבלין מיוחד. האוויר הנעים צינן מעט את החמה שברקיע.

השיחה מרתקת, והזקן השתפך כדלי שעלה על גדותיו. שאלתיו על המשפחה שלו. אשתו נפטרה. ילדיו לא גרים קרוב אליו: אחד גר בחו”ל, ולאלה שחיים בארץ אין זמן בכלל – הם תמיד עסוקים. ביום שהאירוע אירע, הוא היה בבית לבד, ללא השגחה. הוא היה אז עצמאי. מעידה קטנה בסלון, מכה בראש. התקשר לבתו, מילמל מילים בודדות, ואיבד את הכרה.

פעם הבאה שהוא פקח עיניו היה בבית החולים הקרוב למקום מגוריו. הוא הובהל היישר אל חדר טיפול נמרץ. אחרי יומיים, משלא הצליחו לייצב את מצבו, העבירוהו לאיכילוב בעזרת קשרי הילד שחיי בחו”ל. ואחרי דין ודברים – כן ניתוח, לא ניתוח, וטיפולים – באורח פלא, התרחש נס. אחרי שבועיים של החלמה שוחרר הזקן לביתו.

“זהו. מאז אני כבר לא אותו אדם”, הוא מילמל בכאב. “אני לא צעיר, עברתי את גיל 80”.

“מי נמצא איתך עכשיו?” שאלתיו. “אני נעזר במטפלת מהביטוח הלאומי ובעוד עוזרת שאני משלם לה”, ענה.

הילדים של היום

“ומה לגבי המשפחה?” שאלתי. “אה, חבריי הזקנים מבית הכנסת אמרו: ‘הדור של היום – אתה תראה, ברגע שאתה צריך אותם הם לא יכולים. הפרנסה חונקת אותם'”, ציטט והמשיך: “ואחת המטפלות שלי אמרה: ‘זה לא שהם לא יכולים, היום הם לא רוצים'”.

וכל הזמן הזה, זמני לוחץ. האישה והילד עלו הביתה, ואני צריך ללכת לשיעור גמרא. כבר מאוחר.

לאורך השיחה, הזקן התעניין בי – מאיפה הגעתי לעיר, האם אני חדש בעיר, ומתי עליתי לארץ. דיברנו גם על ענייני דיומא, על המצב בארץ, ועל מצוות כיבוד הורים. אמרתי לו שלא בכדי המצווה הזו היא הכי קשה. נזכרתי באבא שלי ז”ל, שהיה מקיימה למופת. במשך שלוש שנים אבא לא עבד, כדי לסעוד את אמו. וכמובן שגם כל המשפחה התגייסה, אך אבא היה נדיר בכיבוד הורים אף במחוזותינו.

הזקן שישב לידי שיתף כי גם הוא היה כזה עם הוריו, הקפיד על כך. “אבל היום – מה אני יכול לעשות? אני לא יכול להגיד להם איך להתנהג איתי”.

“ראית את חבר הכנסת שנישק את רגלי  אימו?” הוא שאל. “האם זה היה רק בשביל המצלמה, או שכך נהוג אצל האתיופים?”

“הח”כ הזה רגיל במצוות כיבוד הורים, ובפרט בנישוק הברכיים של אמו”, עניתי. וסיפרתי לו עליו קצת. לזקן הפריע שהח”כ הנ”ל הצטרף לגנץ. מלבד זה הוא שיבח אותו על שלא שכח מאיפה הוא בא.

את השיחה שלנו סיכמנו בציטוט מהמקורות: “זכרתי לך חסד נעורייך…”. לא לשכוח באיזה חסד וגבורה ההורים גדילו אותנו. כיבוד הורים היא מצווה גדולה. הזקן סיפר לי שהוא הכניס ספר תורה לעילוי נשמת הוריו.

“כל פעם שתראה אותנו בגינה, אתה מוזמן לרדת ולשבת איתנו”, הצעתי לו לסיום. “אל תהיה לבד בבית. נארח לך חברה בשמחה.”

זירזתי רגליי לשיעור גמרא. והינה פלא – השיעור עוד לא התחיל, כי שכחו את המפתח בבית.

בהתעכבי בשיחה עם הזקן כנראה פתחתי דלת ללב האדם. והדלת לשיעור גמרא כנראה חיכתה לבואי. מייד אחריי, הגיע בעל המפתח.

היו אתם המפתח לאותם אנשים בודדים שאחרים לא רואים אותם. בטוחני כי תגלו אוצר, וגם אתם תזכו להחכים מתובנות ומניסיון החיים שלהם.

מה דעתכם על הפוסט?

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.