זקנה בת השבעים הוא סיפור קצר שפורסם לאחרונה בכתב-העת של הסופרים העבריים “מאזנים“. את גיליונו האחרון הקדיש כתב-העת ליצירותיהם של יוצרים ישראלים יוצאי אתיופיה. הגיליון מכיל עשרות יצירות שהן מבחינת אוצר בלום. חובה להשיג עותק מגיליון מרתק זה. הינה סיפור אחד מאותם סיפורים.
ברוך אתה אלוקי ישראל, אלוקי אברהם, יצחק ויעקב, אשר הביאתני עד הלום. אני מוכנה. אם המוות יבוא, אקבלו בזרועות פתוחות. כפי שלימדוני אבותיי, אף המוות בדרך לירושלים הוא מוות ראוי, על אחת כמה וכמה המוות בירושלים עצמה.
על אף ששנתי נדדה, ולמרות יללותיו של מי ששוכב במיטה לידי, ותקתוקי השעון שאינם פוסקים, הצלחתי להירדם קצת ולהתעורר, ישתבח שם אלוקי ישראל לעד.
אולם מצבי הולך ומידרדר במהירות. אומרים שלקיתי במחלת השיטיון. אינני מסכימה עם הקביעה הזו. אני צלולה יותר מאי פעם ושלווה יותר מאי פעם.
דבר אחד בלבד טורד את מנוחתי לאחרונה – שִכְחָה. מחלה התוקפת זקנים וזקנות כמוני. אני חוששת שהזיכרון יבגוד בי; חרדה פן אאבד את כל אשר אגרתי בשבעים וחמש מאות ואלפיים שנות קיום משופע באירועים. ואני מה שאני – אוד מוצל מאש, שרידו של אילן גדול, עתיק, שניצב זקוף עידן ועידנים בארץ רחוקה. אני, בת השבעים, נושאת בתוכי אוצר בלום, המבקש לצאת לאוויר העולם; מטמון, שבתנאים אחרים ובמקום אחר היה תופס מקום של כבוד בדברי הימים של העם כנכס צאן ברזל. ברם, עתה זמני קצוב ויכולותיי מוגבלות. אני אישה באה בימים, החיה על זמן שאול; בעצמי מידרדרת במהירות לתהום הנשייה. רק מאובדן הזיכרון אני חרדה, לא מהמוות עצמו, אובדן הגוף.
אולי חשש זה הוא שהביאני פתאום לפתוח את סגור ליבי ולשחרר ולו מעט ממה שאגרתי בבטן כל החיים? ושמא אלה הם פרפורי הגסיסה האחרונים? איש לא יֵדע. אני מאמינה כי יש סיבה לכל דבר שקורה בעולם הזה. אל לו לאדם לחשוב שכל מה שקורה לו הוא לשווא.
האומנם תהפוך אישה את עורה בגיל שבעים שנה, לא כל שכן לאחר אלפיים וחמש מאות שנה, ותפתח את ליבה ותשפוך את אשר אצרה בתוכו כל השנים האלה?
ובכן, אינני חיה כבר בארץ לא זרועה, בתולית, פראית, שחינכה את בניה לחסום את פיהם ולנצור את לשונם, כי מוות וחיים ביד הלשון. ועתה, כשאני חיה בארץ אבותיי, אני יכולה להרשות לעצמי לפתוח את סגור ליבי ולפטפט את ימי האחרונים למוות. ואעשה זאת כל עוד אוּכַל, בטרם ארד שאולה ואשיב את עצמי לבעליו ואת צלעי לאישי, יקירי, אשר הקריב למוות את נפשו על הגנת מסורת אבותיו.
אולם, נשגב מבינתי איך לפתע אדם קורס אל מיטת חוליו ומגיע לשפל המדרגה. איך הושלכתי אני מאיגרא רמא לבירא עמיקתא?
נסתרות הן דרכי האל. רק לפני שמונה-עשר חודשים הגעתי לשיא, לרוממות רוח אלוקית, עת נישאתי על כנפי יונה וחציתי מרחבי זמן ומקום עצומים, אלפיים וחמש מאות שנות אור. נסקתי, בכל מובן, למרום, עת שאספתי את ילדיי, נכדיי וניניי והובלתים אל החלום. ליבי פעם בחוזקה בכל מדרגה שטיפסתי. המראתי אל על. הגבהתי טוס. הרקעתי שחקים. הצצתי וכמעט נפגעתי. כמעט נכוויתי מן הסנה הבוער. כמעט נגעתי באלוקים עצמו. התקרבתי אליו עד מאוד. הבטתי אנה ואנה וראיתי עולם אחר, אינסופי, בלתי ניתן להבחנה. נפעמתי. וידעתי את מקומי. הבנתי ביתר שאת את האחד האוחז בידו את הכול. אלוקים.
ראיתי את נפלאותיו גם כשירדתי באותן מדרגות לרגלי היונה שנשאתני הנה, עת נפתחו ארובות השמיים ושטפו את גופי וטיהרוהו, קידשוהו, כמו ביקשו להכינו לגודל השעה והמקום. כמו לאמצני לחיקו, אלי הטוב, ולברכני על המאמץ שעשיתי, כמו לבטא את הגעגוע בדמעות, דמעות גיל, השמיים בכו. למעני. גשמי ברכה. הם ירדו בשקט מופתי, הרמוני. צליל נעימות מפעים. ונפשי סערה. געשה. רעשה. נפלתי אפיים ארצה. נישקתי את האדמה הבוכייה. התבוססתי בבוץ. משמשתי. חיבקתי. ליטפתי. התאחדתי כמו עם אישי, יחידי, שלושה עשורים לאחר שאיבדתיו לעד. שלמות. בריאה חדשה. לידה חדשה.
דמעותיי זלגו כמו הגשם. אני, בת ואם ביתא ישראלית צנועה, לא יכולתי לעמוד בגודל האירוע – הגשמת החלום שחלמו רבים לפנַי. הגשמתי גם את חלומם. זה נפל בחלקי. דווקא אני, זקנה באה בימים, רגע לפני תום המסע, מסע החיים, זכיתי למעמד זה. בכיתי בהכנעה, בענווה. בכיתי עבורי ועבורם, דורות רבים של חולמים שחיו לפני. בכי דורות.
אך שמונה-עשר ירחים עברו מאז.
והינה פתאום אני שוכבת על ערש דווי, בבית חולים, תלויה לא רק בילדַי, העוטפים אותי באהבה, אלא גם בשני מלאכים לבושים לבן, האחד ד”ר חכים והשני ד”ר קליין. שניהם בני אלוקים אחד, שלוחים על ידו לטפל בבריות הסובלות ייסורים רבים ושונים שעל בני האדם לעבור בטרם הם משיבים את עצמם אליו.
והינה אני שומעת יללות כאב של אדם, שתבנית פניו שונה מתבנית פניי שלי, שנפל למשכב לידי. הוא סובל את כאבו לבד. נראה ערירי. אני לא רואה בני משפחה המקיפים אותו. איש לא בא לדרוש בשלומו מאז הגעתי הנה לפני שבועיים וארבעה ימים. אני חושבת שכאב כזה הוא כאב מייסר במיוחד. כואב לאדם גם כשאין כאב. אני התחלתי לכאוב את כאבו. נכמרו רחמַי. כבר שמונה-עשר ימים האיש שוכב ובוכה בדמעות שליש, ואיש לא שם לב אליו, מלבד פעם או פעמיים במהלך היום, כשאיזו אחות רחמנייה באה לתת לו כדורי הרגעה שלא מרגיעים כלל. ומלבד פעמים מספר במהלך השבוע, שבהן זיכה את ילדיי במצוות בכך שהסכים שיסייעו לו לקום מהמיטה כדי להטיל את מימיו בשירותים הסמוכים למיטתו. נראה לי שהוא סובל מכאבים מסוג אחר, ששייך רק לאנשים בודדים, עריריים. כאבים שאינם גופניים גרידא, אלא בעיקר נפשיים, ברוח שעדיין מפעמת בגופו הלֵאֶה. בדידות, שכאֵבה עז עד מאוד. נדמה שבניו של האיש, אם ישנם, הורידו את שיבתו ביגון שאולה. השליכוהו לכאן בזקנתו.
ואילו אני, הגם שלקיתי במחלת הזקנים כמוהו, לא סובלת במיוחד, מלבד עייפות החומר והצלע שמהם חצובה אני – כאב הגוף. לא חסרה לי אהבה, ברוך אלוקי ישראל. ולמרות מה שאומרים עליי המלאכים, בריאה אני ברוחי. אני מוקפת בילדיי. אהבתם היא תרופתי הטובה ביותר. אהבה מרפאה כל חולי, בוודאי ובוודאי חולי של אישה באה בימים כמותי.
על אף שדעתי צלולה כמו מי הגיחון הזורמים בארץ הולדתי, ד”ר קליין עומד על דעתו כי אני חולה במחלת השיטיון. בגלותנו הרחוקה לא הכרנו מחלה בשם זה. ועדיין נשגב מבינתי מהי משמעות הדבר לגביי. אבל מאז הגעתי הנה והוכנסתי לתוך מכשיר הבוחן כליות ולב, אני מרגישה רע. והתרופות שנצטוויתי ליטול בעקבות כך רק דרדרו את מצבי עוד יותר. לפעמים יש לי בחילות, ולעיתים אני מרגישה מטושטשת. חיה חיים שכאלה, בדמדומים. חיי ביניים. לא כאן ולא שם. תלויה על בלימה. מרותקת למיטה לא נוחה, אף שריפודיה טובים. מחוברת למכשירים מוזרים שאינם מפסיקים להשמיע צפצופים מעיקים, המטרידים מאוד את מנוחתי.
מצב זה שנוא עליי מאוד. הוא חדש לי ומגביל אותי. הוא הופך אותי לתלויה לא רק בילדיי, אלא אף באנשים שאני בקושי מכירה, שעל שאלותיהם אינני יכולה לענות בלי תיווך של אדם שלישי. זה מתסכל אותי. אני לא רגילה למצב זה. חיים בתווך.
אף שאין זו דרכי להחזיק טובה לעצמי, כי אין הנחתום מעיד על עיסתו – כך לימדוני הוריי וכך לימדתי אני את ילדיי – אני מוכרחה להעמיד את הדברים על דיוקם. אני, שגידלתי ורוממתי ילדים רבים לבדי, מאז שאיבדתי את אישי, אהובי, בגיל בינה; אני, שבערוב ימיי הובלתי את ילדיי לארץ החלומות – לא אוהבת להיות תלויה באחרים. אף לא בילדיי.
אך אני מודעת למצבי. יקראו למחלתי בכל שם שיקראו, דעתי צלולה. אני יודעת. מצבי הבריאותי לא כתמול שלשום. כוחי תש והולך מאז החלתי בטיפולים האלה כאן. אני סבורה שזה בגלל הגלולה המרה שנטלתי בעצת המלאכים כאן, או אולי בגלל המכונה שאליה הוכנסתי, אשר ביכולתה גם לשבש את החיים. כך למדתי. מוזר.
בארץ הולדתי, כשאדם חש ברע, הוא הולך לבית האלוקים שבקצה הכפר ומתפלל לאלוקיו ומבקש רפואה שלמה ותוחלת חיים ארוכה יותר בעולם הזה; אחר כך יורד למעיין שלמרגלות הכפר, מטהר את גופו במים חיים, הנובעים מבטן האדמה – ומייד מבריא, מקבל את חייו בחזרה, בלי ליטול דבר ובלי להרעיל או להקרין את עצמו למוות. רק תחינה כנה אל היושב במרומים, הבוחן כליות ולב, המביא מזור לכל חולה; לא אל יושבי קרקע ארעיים שראייתם קצרה ויכולותיהם דלות, ולא אל יציקת הברזל שאליה מכניסים בני אדם בריאים ומוציאים אותם חולים.
אכן כאן, באופן שנשגב מבינתי, התבלבלו היוצרות. החולה תלוי במלאכים בשר ודם. תחת שהאל בורא את האדם בצלמו ומקציב לו חיים, כאן חיים ומוות נתונים בידי האדם. ברצותם, מאריכים את החיים, חיי הסבל והייסורים; וברצותם, מקצרים אותם.
אך מה לי להלין בעודי מחוברת לקוצב החיים עצמו ותלויה בו, בתקתוק המטריד הזה, שכבר הוציא אותי מדעתי. כל אדם, קל וחומר אישה בגילי, צריך להיזהר בלשונו. אף כאן חיים ומוות ביד הלשון (אף שינוי הסדר, כמנהג הארץ, לא ישנה את המשמעות!) ואינני מעוניינת להקים עליי תוהים: האחת באה לגור ותשפוט שפוט? ועוד זקנה שׂבעת ימים, הרובצת על מיטת חולייה ורק בוהה בעוברים ושבים, ומבועתת מתקתוקי הזמן המרצדים מולה?
ובכן, אני כבר הספקתי להשכיל. כאן גיל האדם עומד לו לרועץ. אף זה שטרם הגיע לגבורות חשוב כמת בעודו חי; ממש אבן שאין לה הופכין. דעתו וחוכמתו אשר אגר כל חייו אינן חשובות יותר. הוא אף מושלך מחוץ לביתו אשר בנה במו ידיו, כמו היה חפץ. ראיתי את זה במו עיניי. אינני הולכת רכיל, חלילה וחס. בל ידבק בי אבק של לשון הרע. אולם את אשר ראו עיניי אני מוכרחה לספר, כי דבר חדש הוא לי.
***
אני בוהה בשעון. מנסה להתמצא במרחבי זמן, ללא הצלחה. אף פעם לא הסתדרתי עם השעון. מחוגיו גם לא העסיקו אותי כלל. עד עתה. אני עדיין שומעת את התקתוק המונוטוני, המטריד. שואלת את בני הצעיר, את מרקוזה, שלא מש ממיטתי מאז הגעתי הנה, מה השעה. השעה שש אחר הצוהריים בדיוק, הוא אומר לי. ועל צג המכשיר שאליו אני מחוברת הופיע הסימן הזה: 18:00 באופן מטושטש. שפשפתי את עיניי כדי למקד את הראייה. לא הצלחתי.
ועתה בא ד”ר קליין, איש חרוץ וקטן ממדים, והשיא לי עצה: “גברתי הנאווה, צר המקום מכדי להכיל את כל הבריות שבאות הנה. קבלי נא המלצתי ללכת לבית הבדידות שבו תשכני כל צורכך.” הוא הציע לפנותני לבית מחסה, שאינו מחסה כלל. צפוף כאן. צריך לפנות מקום לחולים אחרים, לדור החדש של חולים, שהארכת חייהם, הגם שהיא מלאכותית, נחוצה יותר.
אני מסרבת בתוקף. כל עוד נשימתי בי, אף אני נחוצה בעולם הזה. לילדיי. ביחוד עתה, כשאני פנויה קצת מעול החיים, מדאגה קיומית לצאצאיי, לתורת אימי, אני רוצה לדבר איתם. יש לי שיעורי חיים שלמים, שלא יסולאו בפז, להעביר להם. אלה נחוצים להם להמשך החיים בלעדיי. צידה לדרך. מלבד זאת, אני סבורה שלא ניתן להשיב כלי שבור על כנו. אני שבר כלי. אחותי שהולכה, הושלכה, לבית זה בעורמה ובהחלטה בלבדית של המלאכים, לא שבה ממנו אלא בארון קבורה. זה בית קברות לזקנים חיים, לעריריים, שלא בורכו בילדים טובים כפי שבורכתי אני. לאחר שביקרתי את אחותי בבית זה, וראיתי במו עיניי זקנים עירומים כביום היוולדם מוטלים על מיטות ברזל חלודות בחדרים מצחינים סגורים, החונקים למוות אף את האדם הבריא ביותר, קבורים חשופים לעיני כול, ערומים מכאן ומכאן – נחרדתי. נשבעתי לא לשוב, ונשבעו ילדיי לא להשליכני לשם לעת זקנה.
“בשום פנים ואופן,” השיב לו בתקיפות מרקוזה, בני, בן זקונים, אשר בתוקף היותו כזה הייתה מוטלת עליו מלאכת הטיפול בי לו חיינו עדיין בגלות. הכבוד הזה, לסעוד את ההורים בזקנתם, תמיד נפל על בני זקונים, בנים ובנות. על שום כך קראתיו מרקוזה – משעני, כמשענת מקל האחוזה בידי זקן – להישען עליו בבטחה בזקנתי; ועל שום שנולד שמונה-עשר ימים אחרי מות אביו, אישי, אהובי. בכך כמו תפס את מקומו והיה לי למשען בשעת צרתי. בני קטני, שעתה היה לגדול, התברך בתכונותיו של אביו. הוא זקוף קומה, גאה במסורת אבותיו, מרחיק ראות, מכבד את הבריות ומכניס אורחים.
מלבדו בורכתי בצאצאים רבים וטובים. ארבעה בנים וארבע בנות הספקתי להביא לעולם בטרם איבדתי את אישי, וגידלתי אותם לתפארת ביתא ישראל. הם ייקחוני לביתי ויטפלו בי עד יום מותי, ושלוותי תשוב אליי כשייפסקו תקתוקי השעון. ילדיי ישמרו על צנעתי ועל כבודי, על כבודם, למען יאריכו ימיהם על פני האדמה שאליה הובלתים בערוב ימיי, להם זכיתי על שקיימתי בקפדנות יתרה את הדיבר החמישי כאשר הוריי נפלו למשכב בגיל מופלג. גמולי היה גדול.
האם לשווא ילדתי ילדים בעצב? לשווא נשאתים ברחמי, ועל גבי, חודשים רבים ושנים? הם לא ישליכוני לעת זקנה. כולם יבואו לכלכל את שיבתי ולשמור על צנעתי. ואמות בביתי, בקרב אהובַי, בכבוד הראוי לאם ביתא ישראלית.
“הבט נא, כבודו,” פניתי אליו, אל ד”ר קליין. “אל תראני כך. אני שמרתי על כרמֵי אימי במשך שבעים וחמש מאות ואלפיים שנה בארץ לא לי, ארץ אבי נמרוד. ויכולתי לו, אף לנמרוד, שקם עליי שוב ושוב כדי לכרות את הגפן שנטעתי בארצו. לא זו אף זו; הייתי כעץ השתול על פלגי מים אשר פריו יזין ארץ ומלואה ועלהו לא ייבול עד עצם היום הזה. ולא ייבול מעתה ועד עולם. כי הפקדתיו למשמרת. לפיקדון עולם.
“על-כן אני כבר לא חוששת למות. השגתי הרבה בדרכי הצנועה. אל תראני כך. כבת לעם עתיק וגאה, הרביתי כבוד לשבטי ישראל כולם. וגידלתי את ילדיי לאהבת העם ועירו ירושלים ולתפארת יהדות ישנה נושנה; והבאתי את ילדיי ונכדיי הרבים, ברוך אלוקי ישראל, לארץ אבותיהם.
“היש הישג גדול מזה עבור אם עברייה כמוני, בת השבעים?
“עתה, כאשר אני מוטלת על מיטתי, סופרת את ימיי האחרונים, מוקפת בילדיי, אשר כבר דוברים את שפת הקודש, כפי שכבודו רואה כאן בעצמו – אני שמחה עד מאוד. אקבל את דין אלוקיי ברינה, כי את אשר זרעתי בעמל רב כבר קצרתי. אני יושבת במולדת אבותיי, אהובה ואוהבת, שמחה עד אין קץ על שאלוקים זיכני בילדים כאלה, שלא משים ממיטתי יומם וליל. אני מחזיקה לו טובה על שהסתירני בצל כנפיו כל השנים האלה והביאני עד הנה.
“על-כן, כבודו, אינני יכולה לקבל את המלצתך לילך לבית הבדידות. התר נא את הקשרים, חבלי חיים מעושים, המחברים אותי למכשירים האלה, מעשה יד אדם, ואלך הביתה בגאון.”
ולבסוף, אף ד”ר חכים, איש חכם ונעים הליכות, השתכנע מדבריי. הוא החליף מספר מילים עם חברו ופנה אליי בזו הלשון: “גברתי הנאווה, אכן השהות שלך כאן לא תועיל לך יותר. על-כן, מן הבית באת ואל הבית תשובי. לכי נא הביתה, לצור מחצבתך, ותנוחי. אני מודה לגברתי על שהותך כאן. אני מאחל לך מנוחה טובה.” והוסיף חתימתו על תעודת השחרור הביתה.
“תק”, נשמע השעון ונדם ב-18:01.
שבתי הביתה.
וַירבו דורשי שלומי. ברבבות, במאות ובאלפים באו מקצוות הארץ. עזבו את עיסוקיהם לכבודי. הרעיפו עליי אהבה אשר מים רבים ושיטפונות שוצפים, שישטפו את עצמותיי, לא ישטפוה.
- אדם יהודי ויום כיפור: צום קל, צום מועיל ומשמעותם
- יִהְיֶה בְּסֵדֶר, חָבֵר (יהיה בסדר, חבר)
- צו השעה: מקדשים חיים, דוחים חיי חברה לעת הזו
- זקנה בת השבעים
- אל תשליכני לעת זקנה: מצוות כיבוד הורים
***
כאן ייתם תפקידי בעולם הזה. אל תיפול רוחכם. אני נאספת אל אבותיי שלווה; משיבה צלעי לאישי בגאווה.
אל תטעו. הייתי רוצה לראות את פריחת השדות שתְּעַבְּדוּ, את הגפנים שתטעו ואת הבתים שתקימו בארץ אבותיכם. הייתי רוצה ליהנות מנופיה של העיר שהייתה לי למשאת נפש נצחית. לטעום מפירותיה הטעימים, מהדבש ומהחלב. לנשום את האוויר הצח המחיה נפש כל חי.
אולם אינני חפצה לאחוז בקרנות המזבח ולנסות לשנות סדרי עולם. עת לטעת ועת לעקור נטוע. אני הולכת בדרך כל הארץ, שלמה. עשיתי את אשר היה עליי לעשות לפי דרכי.
ואתם, שהתאספתם כאן, בצור מחצבתכם, אתם שזכיתם לחיות בה, אתם שבאתם הנה כדי לדרוש בשלומי, וללוות אותי בדרכי האחרונה – הרימו ראשיכם. שאו בגאון את השרביט, את אהבת העם ועירו. המשיכו את המסע ועלו במעלה ירושלים. הקימו בתים רבים ונפלאים; טעו כרמים ופרדסים; הניבו פירות מתוקים. הכו שורש בארץ, מכורה יקרה, מקור החיים, שפועמת בלבבכם זה עידן ועידנים. כי אין לכם זולתה. אדרה[1]. הורו את המילה לגדול ולקטן.
זכרו, לא תמיד הדרך סלולה. אף דרכי ירושלים לא סלולות דיין. עליכם לסלול אותן. אל תיראו. עבודה קשה, צניעות וסבלנות יענו את הכול. מעשה האבות יהי לכם למגדלור. הם הראונו שאפשר להגשים חלום אף אחרי אלפיים וחמש מאות שנה.
אני משליכה יהבי עליכם כי תגדלו את ילדיכם, את נכדיי וניניי, לתפארת ביתא ישראל. זכרו את אלה שלאורם התחממתם והגעתם עד הלום. הביטו נא על תורת אבותיכם בשבע עיניים, כי על הדברים האלה הם התחייבו בנפשם.
תם תפקידנו ביום שהבאנו אתכם לכאן.
[1] אדרה – נדר, שבועה. בעברית אין המילים מתארות את מלוא עוצמת המילה בשפת המקור, אמהרית.