היום הבין-לאומי לזכויות אנשים עם מוגבלות. סיפור פשוט, קצר.
שעת צוהריים. צומת מסוים בדרום. הרמזור אדום והנהג עוצר בדיוק לפני שסיים לאכול את הבננה היחידה והאחרונה.
ושם, במקומו הקבוע, היה האיש שעל כיסא הגלגלים. הוא גילגל את הכיסא הלוך ושוב על המדרכה שליד הגדר המפרידה בין שני כיווני הכביש, כנראה כדי להראות לנהגים שהוא קיים, כדי שישימו לב אליו ויפתחו את כיסם ואולי גם את ליבם.
על ירכיו מונח היה מקל שבקצהו האחד הייתה קשורה כוס חד פעמית. מדי פעם בפעם, האיש היה עוצר ליד נהג ומושיט את המקל. אף אחד לא שם כלום בכוס. היא הייתה ריקה.
והנהג הספציפי רואה את האיש. התעורר בו רצון להוציא משהו מהתיק, כמו בפעמים הקודמות, ולשים בכוס. אבל הארנק היה עמוק-עמוק בתוך התיק. הוא התלבט אם לשלוח יד לתוך התיק, לחפור, לחפש את הארנק. הוא ויתר. הרמזור תכף יתחלף. אין זמן.
הוא נגס בחלק האחרון של הבננה וזרק את הקליפה לפח שבתוך הרכב.
״יש לך בננה?״, שאל פתאום האיש שעל כיסא הגלגלים.
״מצטער. זו הייתה האחרונה״, ענה הנהג בטון רך, אפולוגטי כזה, והביט באיש שלפניו.
״אה״, אמר האיש והחל לגלגל את הכיסא לכיוון הנהג הבא.
“אני מת על תמרים”
״אבל יש לי תמרים״, אמר הנהג ושלח את ידו לכיס החיצוני של התיק ושלף את השקית עם התמרים. הוא הכין את השקית מראש כהכנה ליום עבודה ארוך.
האיש שעל כיסא הגלגלים עצר והושיט את המקל. הנהג שם את השקית בתוך הכוס שבקצה המקל.
״אני מת על תמרים״, אמר האיש תוך שהוא בולס את שני התמרים הראשונים. ״זה הרבה יותר טוב משוקולד״, הוסיף.
״מסכים איתך״, אמר הנהג. ״התמרים גם יותר בריאים.״
״אני מת על תמרים!״ חזר האיש, ולעס נמרצות אולי בשיניו האחוריות. קל להבחין שאין לו שיניים קדמיות. זה היה היום הבין-לאומי לזכויות אנשים עם מוגבלות. והאיש היה שם, בצומת, רעב, פושט ידו לשווא.
הרמזור התחלף. ״יום נפלא שיהיה לך, אדוני״, אמר הנהג והחל לנסוע.
״אני מת על תמרים!״, השיב האיש.
והנהג שמח בחלקו. הוא נסע עם חיוך מרוח בפניו. האיש שעל כיסא הגלגלים המתיק לו את היום.