המלחמה שמתרחשת באתיופיה בין אתיופיה למדינות זרות – סודן, מצרים, ארה”ב ואף אירופה – הראתה באופן ברור מיהם הישראלים יוצאי אתיופיה: מצד אחד – האתיופים שמוכנים לשכב על הכביש ולהידרס למען צד מהצדדים הלוחמים שם; מצד שני – האתיופים שאומנם יש להם רגשות כלשהן לארץ מוצאם, אבל בשום פנים ואופן לא מוכנים להישרף בשביל אף צד מהצדדים הלוחמים שם. הרי הם ישראלים.
זה ממילא, אלא שהקבוצה הראשונה רואה בקבוצה השנייה אויבתה. ובשל כך, היא פגעה בה לאורך שנים ופוגעת בה גם היום בכל הזדמנות. אם שילוב יהודי אתיופיה בחברה הישראלית לא התקדם לשום מקום עד כה, זו בדיוק הסיבה.
המסר היה צריך להיות ברור: אדם יהודי אתיופי שעלה לישראל כי הוא יהודי, לא צריך להישרף בשביל אף צד מהצדדים באתיופיה. אם הוא “הועלה” למטרות אחרות, זה כבר סיפור אחר.
היום יותר ברורה המחלוקת ההיסטורית בין שתי הקבוצות. אם אדם לא לומד כלום ממה שקורה היום באתיופיה על מה שקורה כאן, הוא לא לומד כלום משום מצב. על האתיופים להתעשת מהר, לטובתם.
להלן פוסט לא קשור, אבל אולי יכול להאיר איזו פינה חשוכה על מה שקורה כיום על ישראלים יוצאי אתיופיה. הפסקה הבאה אולי אומרת משהו על שתי הקבוצות, ובעיקר על הקבוצה הראשונה: “ככל שאנחנו, בני ביתא ישראל, לא ניגמל במהרה ממחלת הפרגונים העיוורת וחסרת היסוד, אנחנו עלולים לשכון בעולם חברתי אוטופי, שבו כולם נושאים בתכונות מלאכיות מזויפות. חברה החיה בעולם אוטופי, שלא הולם את החיים הממשיים שלה, עלולה לקפוא במקום, להשלות את עצמה ולדחות לזמן בלתי מוגבל את השינויים הנחוצים בחיה.”
עדן הפרגון העיוור / ד”ר גרמאו מנגסטו
קהילת ביתא ישראל – אם תרצו, ישראלים יוצאי אתיופיה – עוברת מהפך משמעותי במישורים רבים וחוצה תקופות רבות, שבכל תקופה ותקופה התנהגות אחת המושלת בכיפה מפנה להתנהגות אחרת. עד לפני מספר שנים כמעט לכל בני הקהילה, בייחוד לצעירים ולצעירות בקרבינו, היו חוש ביקורת מחודד וסיסמולוגיה גבוהה של רגישות ואחריות חברתית. ועתה רובנו הפכנו למפרגנים עיוורים, שלא לומר מזויפים.
בריאיונות לאמצעי תקשורת מסורתיים, במפגשים חברתיים הנערכים במועדונים, בשיחות סלון מזדמנות, ברשתות חברתיות, בפרסומים וכתבים שונים נשמעו ביקורות נוקבות הן כלפי בני הקהילה האחראים על שילוב קהילתם בחברה והן כלפי בעלי תפקידים אחרים החורצים את גורל הקהילה לטוב ולרע. הביקורות לא נפלו על אוזניים ערלות, וכל אדם שהתיימר למלא תפקיד ציבורי בקהילה חש חובה לקדם תוכניות כאלו ואחרות ואף נתן, אם כי חלקי ולא משכנע לחלוטין, דין וחשבון על העשייה שלו הן באמצעות הצהרה תקשורתית והן באמצעות פורמים חלופים בלתי רשמים.
המבקרים החריפים, הרועשים והנמרצים ביותר היו פעילים שאפתנים, שחרף מאמצם האדיר להתברג בתפקידי מפתח נותרו בשכונות מצוקה לקדם תוכניות שיקום לנוער או להפעיל מוקדי קליטה או סיוע לעולים חדשים במרכזי הקליטה. בחלוף השנים אחדים מהפעילים האלה התחילו לאייש תפקידים ציבורים. כתוצאה מכך, חלק גדול מאיתנו לקינו במחלה הולכת ומתפשטת – אובדן חוש הביקורת.
לצד סירוס חוש הביקורת, בשנים אחרונות רוקמת עור וגידים התנהגות חדשה, במידה רבה מנוגדת להתנהגותם של ביתא ישראלים רבים: לפרגן בגוזמה לזולת בלי כל עילה וביסוס. כל אדם המזדמן לכל מפגש דתי (תפילות, חגים וטקסים); למפגש תרבותי (השקת ספרים, חתונות, טקס קפה); ולמפגש אקדמי (ימי עיון ולמידה משותפת), זוכה לשבחים מופלגים מכל אדם שהכירוהו תמול שלשום או מזר לחלוטין; ובתורו הוא בעצמו מרעיף דברי הלל על כל אדם שיושב מולו או פוגש בו באופן אקראי לחלוטין.
טירוף הפרגון ואהדה הבלתי מוצדק הפך לנורמה חברתית מחייבת. לכן, למשל, אדם יהודי אתיופי שבא לאירוע השקת ספר, בלי לקרוא אפילו שורה מהספר, חש חובה לשבח את הספר ואף להעמיד אותו בשורה אחת עם היצירות הקלאסיות שנכתבו במאה העשרים. בדומה, אדם שמילא תפקיד שולי ביותר, או נפוצה שמועה כוזבת כי אלמוני מילא תפקיד כלשהו במבצע שלמה, זוכה מעמיתיו לשבחים רבים, והוא הופך למשה נביאנו, שחילץ את קהילת ביתא ישראל מגלות אתיופיה והעניק לה חירות נצחי.
זאת ועוד, אדם בא לריאיון טלוויזיוני. הוא מופיע על המסך לדבר על נושא חברתי חשוב. אדם ביתא ישראלי או ביתא ישראלית, שעדיין מבינים את שפת הוריהם ברמה זו או אחרת, יושבים בסלון ביתם, כוס קפה לפניהם, בתקווה לשמוע משהו חשוב מאיש המכובד שהוזמן לאולפן טלוויזיה. הם לוגמים מהקפה שלהם, מחכים שהמנחה תסיים להרעיף שבחים על המרואיין, ותתחיל לשאול אותו שאלות ענייניות. סוף-סוף המראיינת מזיזה את מבטה אל דף הנייר הצהוב המונח לפניה, ואז המרואיין פותח בשבחה – הופעתה היפה, שאלותיה הממוקדות והענייניות וחוכמתה ונדיבותה. בתום הפרגון ההדדי המתחנף, המנחה פותחת בשאלה ראשונה. אבל השאלה שלה מכילה בתוכה שבחים ופרגונים, כך שהמרואיין נאלץ להודות לה על כושר הבחנתה של מעשיו, תרומתו וגדולתו שלו. ריאיון השבחים והפרגונים ההדדיים מסתיים.
והצופה הביתא הישראלי לוגם את טיפת הקפה האחרונה מהכוס שלו, ואומר לעצמו: באיזה עולם טוב אנחנו חיים; אין כבר מה לשאול, ורק נותר לנו להודות לאותם אנשים שפתרו את כל הדאגות הקיומיות שלנו ולהוקיר אותם ולפרגן להם בתקשורת המונים.
מה רע בלפרגן?
אדם הקורא בשורות אלה עשוי לשאול: מה רע בלפרגן ובלשבח אנשים? אין שום רע. ראוי ונחוץ להכיר תודה לאותם אנשים המקדישים את זמנם ומרצם לקידום מטרות קולקטיביות או משפרים את איכות חיינו במישורים שונים.
הבעיה מתעוררת בעיסוק אינטנסיבי בפרגון עיוור, אם לא לומר מזויף. בקרב קהילת ביתא ישראל נוצרה שפה חדשה, שפה שאין לה זיקה לעובדות, שאותה מקדמים אותם אנשים המנסים להסיר ביקורת על התנהלותם. אנחנו צריכים לראות את החצי הכוס המלאה, הם אומרים שוב ושום, ומטיפים: אם נראה את החצי הכוס המלאה שוב ושוב וכל הזמן, גם החצי הכוס הריקה היא לא ריקה באמת.
קהילת ביתא ישראל רשמה הישגים רבים בתחומים שונים. בהחלט ראוי לפרגן לאותם אנשים שפרצו את תקרת הזכוכית, פתחו דלתות לאחרים ומשמשים דוגמה ומופת. אבל עדיין יש עוד תחומים שהביקורת יפה להם. אחרי הכול, ביקורת במהותה לא נועדה לפגוע באדם זה או אחר, כי אם תכליתה העניינית היא לחשוף מחדלים ולהצביע על עיוותים או אי-עשייה, הדורשים תיקון ושיפור.
ככל שאנחנו, בני ביתא ישראל, לא ניגמל במהרה ממחלת הפרגונים העיוורת וחסרת היסוד, אנחנו עלולים לשכון בעולם חברתי אוטופי, שבו כולם נושאים בתכונות מלאכיות מזויפות. חברה החיה בעולם אוטופי, שלא הולם את החיים הממשיים שלה, עלולה לקפוא במקום, להשלות את עצמה ולדחות לזמן בלתי מוגבל את השינויים הנחוצים בחיה.
הגיע זמן לשבח את הראוי לשבח, להכיר תודה לאנשים התורמים באמת למקסום תועלת הכלל. אך, לא פחות, חובה עלינו לבקר בצורה עניינית היכן שצריך כדי לתקן מחדלים ולחולל שינוי ממשי הן בחיינו כאן ועכשיו והן בחיי דורות הבאים אחרינו.
- Avera Mengistu: His Lament
- חבר יקר, אתה לא לבד
- A Letter to the Prime Minister of Ethiopia, Dr. Abiy Ahmed
- חג הסוכות לשם מה?
- חשיבות פסיקת הרב עובדיה יוסף בעניין יהודי אתיופיה