אדם יהודי ויום כיפור. להלן פוסט מעניין בעניין יום כיפור, או האסתראי, של ד”ר גרמאו מנגיסטו. הפוסט פורסם במוסב תרבות – בימה לפרוזה שירה הגות ומופעי קהילה. גמר חתימה טובה לכל בית ישראל! אדם יהודי נוהג לאחל צום קל לחברו, שמא בליבו כוונה טובה, שכן חברו יעבור את הצום בלי שייגרם לו נזק פיזי או …
יִהְיֶה בְּסֵדֶר, חָבֵר.הַכֹּל יַעֲבֹר. סַבְלָנוּת וּמִשְׁמַעַת יְעַנּוּ אֶת הַכֹּל. יִהְיֶה בְּסֵדֶר.סְמֹךְ עָלַי, וּבְעִקָּר סְמֹךְ עַל עַצְמְךָ. הִשָּׁמַע לְהוֹרָאוֹת, שְׁמֹר עַל הַמֶּרְחָק,הִשָּׁמֵר לְנַפְשְׁךָ. תֶּכֶף נַעֲבֹר אֶת הֲקוֹרוֹנָה הַגּוֹמֵאת אֶרֶץ,וְאָז נֵצֵא אֶל הַשָּׂדוֹת הַמּוֹרִיקִים,וְנִצְבָּא אֶת הַדָּרוֹם הָאָדֹם,וְנִגְדֹּשׁ אֶת הַחוֹפִים הַיָּפִים,וְנֵהָנֶה מִשֶּׁמֶשׁ אַרְצֵנוּ הַנֶּהֱדֶרֶת. עוֹד מְעַט נַחְבֹּק אֶת יְקִירֵנוּ חָזָק,וְנֵלֵךְ לְקוּבֶה* לִשְׁתּוֹת בִּירָה יַחַד. הִשָּׁאֵר אֵיתָן, חָבֵר.יִהְיֶה בְּסֵדֶר, …
צו השעה: מקדשים חיים, דוחים חיי חברה לעת הזו ד”ר גרמאו מנגיסטו מה יותר חשוב – החיים או חיי החברה? ברור לכל כי אין ערך מתחרה לחיים. אבל החיים החברתיים, מכוח ההרגל, מהתלים בנו, והם הופכים את היוצרות: החיים פחות חשובים מחיי החברה. לכן הם לוחשים לנו עמוק בתודעה: הבה נלכה לאירועים – חתונות, בריתות, …
זקנה בת השבעים הוא סיפור קצר שפורסם לאחרונה בכתב-העת של הסופרים העבריים “מאזנים“. את גיליונו האחרון הקדיש כתב-העת ליצירותיהם של יוצרים ישראלים יוצאי אתיופיה. הגיליון מכיל עשרות יצירות שהן מבחינת אוצר בלום. חובה להשיג עותק מגיליון מרתק זה. הינה סיפור אחד מאותם סיפורים. ברוך אתה אלוקי ישראל, אלוקי אברהם, יצחק ויעקב, אשר הביאתני עד הלום. …
אל תשליכני לעת זקנה: מצוות כיבוד הורים / אשטו טרונך כיבוד הורים. שבת בבוקר, יום יפה. אימא לא קוראת עיתון, אבא כבר אחרי הקפה, ואני מתגלגל על השטיחון שסבתא קנתה. יצאנו לסיבוב בשכונה. ראיתי ילדים מקפצים במתקני השעשועים בגינה. הזקנים של הצוהריים מתעמלים ומהלכים הלוך ושוב. על פניהם הילת שמש מאירה שיבת חוכמתם. ישבנו בספסל …
ידידי, הידעת שאתה נותר ערום? זו שאלה רלוונטית יותר מתמיד. דור הנפילים – ההורים והמנהיגים, שנשאו בגאון את מסורתם במשך אלפי שנים ובאו עד הלום – מסתלק. וצאצאיהם, צעירים ישראלים יוצאי אתיופיה, שלא הכירו את עברם המפואר או התכחשו ממנו בשל בורותם, נותרים מבולבלים, ערומים מכאן ומכאן. אם אין עבר, הרי שגם אין עתיד. וההווה …
ופתאום… הוא הפסיק ללטף את ראשי, קם על רגליו והחל ללכת. קמתי ללחוץ את ידו לפרידה, לומר שלום, אך לשווא. הוא רק הפציר: “אָדֶרָא, לִיגֶ’ה” (אדרא, בני) תוך שהוא נאבק על כל צעד. נשארתי עומד במקומי המום. הסתכלתי עליו מהלך באיטיות, נתמך ב”קזרה”, מודד כל צעד. ראיתי אותו הולך ונעלם באופק. נעלם והולך. הקטע הקצר …