ופתאום… הוא הפסיק ללטף את ראשי, קם על רגליו והחל ללכת. קמתי ללחוץ את ידו לפרידה, לומר שלום, אך לשווא. הוא רק הפציר: “אָדֶרָא, לִיגֶ’ה” (אדרא, בני) תוך שהוא נאבק על כל צעד. נשארתי עומד במקומי המום. הסתכלתי עליו מהלך באיטיות, נתמך ב”קזרה”, מודד כל צעד. ראיתי אותו הולך ונעלם באופק. נעלם והולך.
הקטע הקצר הבא לקוח מספר שנקרא “זרים למחצה“, שיצא לאור בשנת 2011. אדרא: הבטחה/נדר/שבועה חמורה שחייבים לקיים ואומרים אותה רק לאדם שסומכים עליו שיקיימה.
לכבוד אבותינו שהביאונו עד הלום. הלוואי ונשכיל להבין את משמעות המילה אדרא טרם הולכים הם ונעלמים.
- אדם יהודי ויום כיפור: צום קל, צום מועיל ומשמעותם
- יִהְיֶה בְּסֵדֶר, חָבֵר (יהיה בסדר, חבר)
- צו השעה: מקדשים חיים, דוחים חיי חברה לעת הזו
- זקנה בת השבעים
- אל תשליכני לעת זקנה: מצוות כיבוד הורים
אדרא
“גוֹבֶזְ!” קרא לעברי ממקום מושבו, הספסל השכונתי המתקלף. כהרגלו הוא היה לבוש בגלימה המסורתית הלבנה, חבש כובע לראשו ואחז ב”קֶזֶרָה” (מקל תמיכה של זקנים) בשתי ידיו, כשהוא נשען עליו קדימה. נראה היה שאף הישיבה על הספסל קשה עליו. גבו לא היה זקוף לגמרי וראשו נטה מטה, כמו ביקש להתרכז בנקודה מסוימת שעל הקרקע, בין שתי נעליו הבלות. הוא ישב לבדו, מהורהר. נראה היה עייף. אולי עייף מדי. וערירי.
אבל קולו היה חזק וסמכותי ונשמע למרחוק. “נַא!” (“בוא!”) קרא לעברי בקול תקיף, אך גאה ומחבק. נראה היה שהוא שמח לראות אותי. לפני שהתקדמתי לעברו עצרתי במקום לרגע, הסתכלתי עליו, והרהרתי במילה. נדמה היה לי שלמילה “גובז” משמעות מיוחדת, שונה משימושה היומיומי. הרהרתי מעט וניגשתי אליו, כי לא יכולתי להתמהמה עוד ולתת לו להמתין. אחרי הכול, הוא איש זקן, בא בימים, קשיש, משרידיה החשובים של הקהילה. צריך לחלוק לו את הכבוד המגיע לו; הרי לביטוי “והדרת פני זקן” יש משמעות יתרה בתרבות שלנו.
ואני, חייל קרבי עייף, רק עתה הגעתי לשכונה לאחר זמן רב שלא הייתי בה. אני עייף והולך באיטיות לעבר בית אמי כשהתיק תלוי עלי ורצועת הנשק (מטול רימונים מקוצר) משפשפת את צווארי הכחוש ואת כתפי הצרות. לוחם חי”ר צעיר שעוד לא סיים את המסלול הקרבי, חוזר ביום שישי לסוף שבוע מרצועת עזה. שם תפסה הפלוגה “קו” לראשונה. חייל עייף, ששמח לחזור הביתה, לנוח קצת, לאגור כוחות ולשוב בכוחות מחודשים לחאן יונס, למוצב חרצית, מול היישוב נווה דקלים, ולהתפלל שישרוד את האינתיפאדה.
אולי מכאן גם הכינוי “גוֹבֶז” (גיבור). למעשה, למילה הזו משמעויות רבות. היא עשויה להתייחס לאיש צעיר, לעלם חמודות, לאדם שעתידו עוד לפניו, לאדם שנמצא בשיא כוחו; היא גם יכולה להתייחס למצליחן, בעל יכולות שכליות מרובות. אכן, הייתי צעיר, עתידי עוד היה לפני. האם הייתי גיבור? לא. הייתי חייל במסלול קרבי, אך עדיין לא הוכחתי את עצמי, את גבורתי. לא הייתי גיבור.
הגעתי. הורדתי את התיק מעלי והנחתי אותו לידי. הושטתי את שתי ידי כדי ללחוץ את ידו של הישיש, תוך שאני רוכן אליו ביראת כבוד. ידיו היו כחושות אך חזקות יחסית לגילו. הוא ניער את ידַי בחוזקה, כמו ביקש לחזק, לעורר את גופי הלֵאֶה, להביע אהבה אבהית גאה, ומלמל תוך כדי כך את המילה “גוֹבֶז” כמה וכמה פעמים. אחר כך סימן לי לשבת לידו, אימץ אותי אל חיקו האוהב במשך כמה דקות, כמו ביקש לומר לי משהו בלי מילים, נגע במדי הזית ובנשק שעלי, ליטף את ראשי ללא הרף ושתק. הוא ביטא את אהבתו אלי בלי מילים, רק במגע, בליטוף ובחיבוק אבהי חם. הוא אהב אותי. אני מכיר את זה. ככה זה אצלנו. בלי מילים.
לפתע הוא שבר את הדממה ושאל: “הוּלוּ סֶלָאם נֵאוּ?” (“הכול שקט?”). הוא רצה לדעת מה קורה בארץ מבחינה ביטחונית. כי הרי אני הגנרל בשבילו, שיודע הכול על המצב הביטחוני. “טִיגְל נֵאוּ” (“זה מאבק”), אמרתי. אחר כך הסברתי לו קצת על אינתיפאדת אל-אקצא, על מה שקורה בצבא, על משמעות המילה “אל-אקצא”. כי הרי מדובר בירושלים, זאת שחלמנו עליה רבות. זה מאבק על ירושלים. הוא הנהן בראשו ואמר בקול חלש ונוגה: “אדרא איִרוּסַלֶמְן.” נדרכתי למשמע צמד המילים וחיכיתי. אבל הוא לא המשיך לדבר, רק בהה בנקודה מסוימת בקרקע, כשראשו פונה מזרחה, לירושלים, מרחיק את עיניו ממני. שוב נראה היה שהוא מהרהר, שהוא מבין הרבה במאבקים, מבין את משמעות המילה טוב יותר ממני.
לבסוף הפתיע: “בֶל, לִיגֶ’ה, סֶנְבֶט” (“טוב, בני, שַבָּת”). ופתאום, בלי שהייתה לי הזדמנות לשאול, לברר כמה דברים איתו, לאחר שעורר אותי ואת סקרנותי, הוא הפסיק ללטף את ראשי, קם על רגליו והחל ללכת. קמתי ללחוץ את ידו לפרידה, לומר שלום, אך לשווא. הוא רק הפציר: “אָדֶרָא, לִיגֶ’ה” (“אַדֶרָא, בני”), תוך שהוא נאבק על כל צעד. נשארתי עומד במקומי המום. הסתכלתי עליו מהלך באיטיות, נתמך ב”קזרה”, מודד כל צעד. ראיתי אותו הולך ונעלם באופק. נעלם והולך.
הכנסתי יד לכיס וחיפשתי. אין. מחיתי את העיניים בדש החולצה הצבאית וישבתי להירגע קצת לפני שאני עולה הביתה. לא רוצה להדאיג את אימא.
הוא הלך. השאיר אותי לבד. פינה לי מקום. את מקומו. וזאת לאחר שקרא לי לבוא. “אַדֶרָא, לִיגֶ’ה,” הוא אמר, בלי שנתן לי הזדמנות להסביר לו שאני לא גיבור, שאני רק טירון בתחילת מסלול, שעוד לא הוכחתי את עצמי, שאני לא יכול להיכנס לנעליו הגדולות. הוא הרי יודע את משמעות המילה. הוא הרי יודע שכאן לא מבינים אותה. הוא הרי יודע שאני לא יכול לתרגם את המילה לשום שפה אחרת בלי להשחיתה, בלי להוריד מערכה, בלי לפגוע בחשיבותה. אני לבד. הוא הלך.
הרמתי את הראש. הסתכלתי ימינה ושמאלה. אין. הסתכלתי למעלה ולמטה. אין. הוא הלך. ואני לא רואה אף אחד סביבי. רק אני, הטירון העייף, עם התיק, הרובה ומחסנית אחת. לא הספקתי לומר לו שאני עדיין לא חמוש כראוי, שלא קל לשרוד באינתיפאדה ללא תחמושת, שאני עוד לא ראוי לתפקיד שהוא מטיל עלי, שאני בסך הכול טירון, שאני לא יכול למלא את מקומו של הגנרל. הרי הוא הגנרל, לא אני. “אדרא, ליג’ה,” הוא אמר. איזו אחריות גדולה! למה אני? אין גנרלים אמיתיים אחרים? מה אעשה עכשיו?
הרמתי את הראש שוב. הסתכלתי אנה ואנה והבנתי את שהבנתי. אין איש. ופתאום, כמו שמעתי אותו אומר: “גובז, אין איש מלבדך. קום! אדרא!” ואז כמו חשתי את לחיצת היד החזקה, המעודדת, האבהית שלו, והבנתי: אדרא זה אדרא. דור הולך ודור בא. אין ברירה. קח אחריות על עצמך.
קמתי. מחיתי שוב את העיניים בדש החולצה הצבאית.
אנסה. אני לא יכול אחרת. הוא בָּטַח בי. אנסה. אם לא בשבילו, אז למען עצמי. אנסה.
© כל הזכויות שמורות למחבר. אין להעתיק, לתרגם או לפרסם בשום פנים ואופן. אפשר לשתף רק את הקישור לאתר. מי שמעוניין לרכוש את הספר בהנחה רצינית, יכול ליצור קשר.