“יִזְכֹּר יִשׂרָאֵל וְיִתְבָּרַך בְּזַרְעוֹ וְיֶאֱבַל עַל זִיו הָעֲלוּמִים וְחֶמְדַת הַגְּבוּרָה וּקְדֻשָׁת הָרָצוֹן וּמְסִירוּת הַנֶּפֶש אֲשֶׁר נִסְפּוּ בַּמַּעֲרָכָה הַכְּבֵדָה.”
חבר יקר,
לא מכיר אותך אישית. אבל משום-מה, אני מרגיש כמו היית לי חבר, חבר יקר. הצטערתי לשמוע על לכתך בטרם עת. הלכת בטרם חיית את החיים; טרם הספקת ליהנות מהם; טרם מימשת את הפוטנציאל שבך.
אני מזדהה עמך. כשנולדת בשנת 1997, אני התגייסתי לצה”ל, ליחידה קרבית. כמוך, הייתי חדור מוטיבציה לשרת את המולדת שזיהיתי בארץ הזאת. כמוך, חברי לגלות ההיא ולזו, הייתי עלול גם למות. לכן, מזדהה וחש כאב עמוק על לכתך בטרם הספקת לחיות.
ועוד יותר כאב לי כשראיתי את תמונתך. ראיתי את זיו פניך. הן פני עלם חמודות, המסתירות עולם וניגודו: רוך, צניעות, שלוות נפש, אהבת הזולת, הקרבה, אך גם אומץ לב ועזות נפש. על כך יעידו מפקדיך. אלו הן תכונות שמאפיינות את גיבורי ישראל לדורותיהם, את אבות אבותיך, את ביתא ישראל.
אתה אכן גיבור. נפצעת, החלמת והתעקשת לחזור לחזית המאבק היומיומי בטרור. יכולת גם לבחור אחרת. אבל התעקשת לחזור. והפעם הטרור השיג אותך סופית.
שילמת בחייך כדי שאחרים יחיו. שילמת את המחיר האולטימטיבי באצילות נפש שכזו, בהקרבה ובחוסר אנכיות שכאלה.
מה אומר לך, חבר? היית גיבור מלא עוז והדר. תהי מנוחתך עדן.