אהבת ציון. בשבועיים אחרונים הבאנו את סיפור אהבת ציון של דניאל חנניה ובנו משה. הפעם הרינו להשלים חלק חשוב בסיפור ציוני זה. כאמור, מדובר באקטיביזם ציוני שבו לקחו חלק חשוב, וטרגי, גם נערים אשר נשאו אחריות גדולה על כתפיהם הצרות והצעירות כדי להיות חלוצי עליה לארץ ולהוות גשר לחיבור קהילתם לעמם.
אם כן, מה באמת קרה לנער משה כאשר אביו דניאל חנניה השאירו בירושלים וחזר לאתיופיה?
לפי סטיבן קפלן, הילד משה נעלם זמן קצר אחרי שאביו עזב את ירושלים ונמצא מאוחר יותר אצל סמואל גובאט, בישופ ירושלים:
בשנת 1855 הגיע לירושלים היהודי האתיופי דניאל בן חנינה, לאחר שלמד על קיומם של יהודים בארץ -ישראל והביא את ברכתם של כוהני ביתא ישראל כדי שבנו משה, בן ה- 13, שבא עימו, ילמד תורה עם רבנים בעיר הקודש. לאחר שהות קצרה שב דניאל לאתיופיה בנושאו מכתב למנהיגי עדתו, חתום בידי כמה מרבניה הבולטים של ירושלים. בנו נשאר אך לאחר זמן קצר נעלם, והופיע שוב בחברת הבישוף האנגליקאני, מיסיונר לשעבר באתיופיה, סמואל גובאט. סביר להניח כי אין זה מקרה שאחד מהרבנים הירושלמים שחשו את עצמם ‘נבגדים’ בשל מעשהו של הפלשי הצעיר, הרב יוסף שוורץ, הפך מאוחר יותר לאחד מבעלי הסמכות היהודים הראשונים שהטילו ספק ביהדותם של ביתא ישראל – (פעמים 58).
אם לוקחים בחשבון את טענתו של קפלן, הרי שיתכן כי הילד התגעגע למשפחתו ורצה שמישהו יחזיר אותו הביתה לאתיופיה. ולצורך זה, כנראה שלא היה אדם מתאים באותה עת מאשר המיסיונר מירושלים; כי באותה עת שלחיו של גובאט פעלו באתיופיה ביתר שאת ושליחים אלה הגיעו לירושלים לביקור עבודה (למשל, איגרת אבא צגה הגיעה לידי הבישופ בידי מיסיונר שהיה באתיופיה). ואולי אף ראה הבישופ בירושלים במצוקתו של הנער משה הזדמנות לאמצו אל חיקו ואל דתו. כי, לפי הרב שוורץ, הבישופ, שכאמור היה בעצמו מיסיונר באתיופיה, כנראה דיבר את השפה אמהרית:
מספר ימים לאחר שאביו עזב, נעלם הנער. אחרי חיפושים רבים מצאוהו במנזר לשם משכוהו מיסיונרים אנגלים-פרוסים. הבישוף שלהם [סמואל גובאט] היה, לפני מספר שנים, מיסיונר פעיל באתיופיה ולכן קל היה לו להשפיע על הנער… – (ולדמן, עמ’ 140).
יתר על כן, לא ידוע אם דניאל חנניה, אביו של משה, חזר לירושלים בשנית. אם הוא לא שב לירושלים כמצופה עם תשובה לאגרת של רבני ירושלים, הרי שאין ספק שזה השפיע על המסקנה שרבני ירושלים הגיעו אליה בקשר לדניאל בן חנניה ובנו משה: חוץ מהברית מילה, לא היה בהם “דבר יהודי”.
אז מה עלה בגורל הנער משה בסופו של דבר?
אם זה היה היחס של רבני ירושלים כלפי הנער משה, ואם באמת טענת הרב יוסף שוורץ בדבר הימצאותו של משה אצל הבישופ הירושלמי זמן קצר אחרי שאביו עזב את ירושלים נכונה, ואם באמת רב זה הרגיש נבגד עקב כך – הרי שהדבר לא צריך להפתיע איש. כנראה שהנער הבודד הלך אל מי שהיה מוכן לאמץ אותו בשעתו הקשה, אולי אל מי שדיבר את שפתו, ואולי אף אל מי שיכול היה להחזירו למשפחתו באתיופיה. ויתכן שמבחינת רבני ירושלים, משה היה לא רק יהודי בספק, אלא גם ילד לא רצוי.
אי-אפשר לדעת מה עלה בגורלו. מאיגרותיהם של אבא צגה ושל אברהם הנשיא, המנהיגים של יהודי אתיופיה, אל רבני ירושלים והרב של מצרים בהתאמה, וממה שכתבו רבנים שקראו את האיגרות האלה, ברור כי דניאל חנניה חזר לאתיופיה וסיפר את מה שהוא למד בעת שהותו בירושלים. כמו כן, הילד נעלם מרבני ירושלים זמן-מה אחרי שאביו יצא חזרה לאתיופיה. לכן אין אפשרות שהילד יכול היה להצטרף לאביו בדרך לאתיופיה.
כמובן שאם אביו, דניאל חנניה, לא חזר לירושלים שוב עם תשובות לאיגרת רבני ירושלים מיהודי אתיופיה, הרי שלא יכול היה להחזיר את בנו חזרה לאתיופיה. אם אכן הנער משה אומץ על ידי הבישופ מירושלים, אין גם עדות שהוא הוחזר למשפחתו שבאתיופיה.
לכן, ייתכן שהנער משה נעלם בירושלים או באחת הערים באירופה, ומת בודד ומנותק ממשפחתו ומבני דתו שבאתיופיה.
- אהבת ציון: סיפורם של דניאל חנניה ובנו משה, 1855, קטע 3
- אהבת ציון: סיפורם של דניאל חנניה ובנו משה, 1855, קטע 2
- אהבת ציון: סיפורם של דניאל חנניה ובנו משה, 1855
אהבת ציון: סיפור אחד מיני רבים
סיפור זה הוא כמו סיפורם של נערים יהודים נוספים מאתיופיה, אשר מתו באופן מסתורי לחלוטין בגלל רצונם למצוא נתיב שיחבר אותם לעם היהודי על תפוצותיו השונות. סיפורו הוא כמו סיפורו של הנער דניאל שהגיע לצרפת עם יוסף הלוי בשנת 1968, ומת באלכסנדריה בדרכו בחזרה לאתיופיה – דחוי, מנותק, בודד. סיפור זה דומה לסיפורו של נער יהודי נוסף מיהודי אתיופיה, שלמה יצחק, אשר הגיע לירושלים עם יעקב פייטלוביץ, ומת במושבה איטלקית אדיקולה בדרכו בחזרה לאתיופיה בשנת 1920. וזאת למרות שבמשלחת הזאת היה גם רופא שיכול היה לעזור לו. אבל משום-מה מכל האירופאים שהיו במשלחת הזאת, דווקא שלמה יצחק מצא את מותו מאיזו מחלה מסתורית שפתאום תקפה אותו דווקא באדמת אפריקה, בסביבתו הטבעית, במזג האוויר בו הוא גדל.
סיפורם של נערים יהודים אלה הוא הסיפור של כל יהודי אתיופיה. בשל שאיפתם להיות חלק מעמנו, בשל עקשנותם לשמור על יהדותם, שילמו ומשלמים בחייהם. מדובר בילדים האמיצים של ענף אחד מיוחד של עץ העם היהודי הגדול; ילדים יפים שלא היו רצויים. אפשר להעמיד פנים, אפשר לטמון ראש בחול, אבל זה כל הסיפור. ילדים לא רצויים, שאהבת ציון שלהם הביאם אל מותם. ציון לא חיכתה להם.
רוצים לבנות אתר אינטרנט משלכם? אין בעיה, תוכלו לעשות זאת בקלות כאן: 
