מבצע משה, תכנון: איך ארה”ב הצילה את רוב יהודי אתיופיה ממחנות המוות בזמן כל כך קצר?

מטרת מבצע משה: הצלת יהודי אתיופיה ממחנות המוות על ידי הוצאה המונית ומהירה מסודן.

מבצע משה, למה דווקא עכשיו?

1. יהודים מתים במספרים בלתי נתפסים כל שעה, כל יום.

2. ישראל גוררת רגליים כבר יותר מארבע שנים.

3. השפעת פעילות תומכי יהודי אתיופיה בארצות הברית על הממשל.

בשל כל אלה, הממשל האמריקאי מתחיל לפעול למען יהודי אתיופיה שבמחנות הפליטים בסודן ובכך הוא משנה את התמונה לגמרי. עתה, במקום הברחת עשרות בודדות של יהודים בדרכים הכי מסוכנות כפי שישראל נהגה לעשות, אלפי יהודים ייצאו את סודן בדרכים חוקיות, בטיחותיות ויעילות הרבה יותר. בשלב הראשון הסיוע האמריקני יתבטא בהגברת פעילותה של הועדה הבין-ממשלתי להגירה שמושבה בג’נבה. בשלב השני זה יהיה תכנון להוצאה המונית של יהודים ממחנות המוות בסודן וביצועו המדוקדק של מבצע משה.

מבצע משה, שלב א’: בעזרת “רות” ומימון פעילות הארגון שבראשו היא עמדה

רות הייתה ישראלית, שעמדה באותן שנים בראש הועדה הבין-ממשלתית להגירה (ICM) שמושבה בג’נבה. בשנים שלפני התערבות אמריקאים למען יהודי אתיופיה, ועדה זו, בשיתוף פעולה עם ממשלת הולנד, סייעה לישראל להוציא מאות מיהודי אתיופיה במהלך שנת 1983 מסודן בדרך חוקית: עשרות אנשים בחודש. את המימון לצורך פינויים של היהודים מהמחנות סיפקה הועדה. ממשלת הולנד סיפקה את הניירת הדרושה ליציאתם של היהודים האלה מסודן לאירופה באופן חוקי.

בעקבות כניסת ארה”ב לתמונה והזרם הגדול של פליטים לתוך סודן בתחילת 1984, ובשל התגברות מקרי המוות במחנות – הועדה הבין-ממשלתית להגירה הגבירה את פעילותה למען יהודי אתיופיה שבסודן, בין היתר, בגלל המימון הגדול שאמריקאים סיפקו לצורך זה.

עדות סגן הממונה לענייני הפליטים במחלקת המדינה

מעדותו הבאה של ריצ’רד קריגר, סגן הממונה לענייני הפליטים במחלקת המדינה האמריקאית דאז, אנו למדים על תפקידה המכריע של ארה”ב בעניין יהודי אתיופיה, על תפקידה של ישראל במסלול החוקי הזה של פינוי היהודים מהמחנות בסודן, ועל השיתוף הפעולה שכבר בשלב זה העניקו הסודנים. כמו כן, אנו למדים על מספר היהודים שפונו לפני ולאחר התערבות אמריקאים. 

הוועדה הבין-ממשלתית להגירה (ICM) ארגנה העברה ותחבורה של הפליטים לישראל […] לאחר שנודע לי כי לישראל אין את המימון לשלם על מבצע ההצלה המעשי, ארגנתי מענק של 5,000,000 דולרים אמריקאים מקרן החירום הנשיאותית לפליטים שהועברו לוועדה הבין-ממשלתית להגירה לתשלום התחבורה ומבצעים קרקעיים.

לבקשת הישראלים השגתי “אישורי נסיעה פנים-ארציים” מהסודנים אשר אפשרו להמשיך את המבצעים החשאים הקודמים שלהם [של ישראלים] והביאו לפינוי 2,800 פלשים נוספים בשנת 1984 (לעומת כ-750 פלשים בשנה הקודמת [1983]) – (המסמך במלואו מצוי בארכיון האגודה אמריקאית למען יהודי אתיופיה (AAEJ).

בלי האמריקאים, שהביאו את המימון ואת אישורי התנועה עבור הפליטים בתוך סודן, גם פינוי זה לא היה מתקיים בהיקף שבו הוא התקיים (עיין ערך ההבדלים במספר העולים לפני ההתערבות אמריקאית ולאחריה).

בכלל, קריגר היה אחד האנשים במחלקת המדינה אמריקנית שדחפו להוצאה מהירה של היהודים מסודן, עד כדי כך שראש מחלקת העלייה והקליטה של הסוכנות דאז, יהודה דומיניץ, היה מוטרד מכך. משום מה, דומיניץ העדיף את האופציה הימית האיטית והלא יעילה (לנהוף, עמ’ 219).

מהעדות הנ”ל עולים נתונים מעניינים בקשר למספר היהודים שהועלו לארץ באותה תקופה. גם הווארד לנהוף, שהיה נשיא ה-AAEJ, מסכם את מספר היהודים שפונו בשנת 1983 ובחודשים הראשונים של שנת 1984 בשיטה זו ובשיטות אחרות באופן דומה: ישראל – כ-700 יהודים; פעילי האגודה האמריקאית למען יהודי אתיופיה (AAEJ) – 128 יהודים; שיתוף פעולה אמריקאי עם הועדה הבין-ממשלתית להגירה הניב בערך 1,440 יהודים שהועלו. לפי לנהוף, בסך הכול הועלו 2,268 יהודים בתקופה המדוברת (ראה הספר, עמ’ 206, הספר מאוד מומלץ). זהו נתון דומה לזה שקריגר ציין לעיל.

למה ישראל העלתה כל כך מעט יהודים בשנה זו ובשנים שקדמו לה?

כאשר היא יכלה להיעזר ב”רות” כדי להעלות אלפי יהודים בדרך החוקית והבטוחה ביותר, למה ישראל בחרה בשיטות לא חוקיות, מסוכנות ולא יעילות – דרך הים ודרך האוויר – כדי להעלות מספר קטן מאוד של יהודים? למה הישראלים עוד המשיכו להתעקש על האופציה הימית גם כשהייתה אפשרות לפינוי מהיר של אלפי יהודים בדרך הבטוחה? איך ייתכן שישראל לא הצליחה לגייס סכום כזה קטן למבצע הומאני כל כך גדול?

כנראה שהכול היה עניין של רצון. ראינו כבר מקרים בעבר, שבהם העניין הכלכלי לא היווה מכשול להצלת חיי היהודים מתימן, מעירק וממדינות אחרות. כשלישראל היה רצון להציל יהודים, היא השיגה את האמצעים הדרושים לכך אף בשנות קיומה הראשונות.

אולי לאחר שנברר את אשר התרחש במבצע משה עצמו, נוכל לקבל הסברים נוספים באשר העומד מאחורי ההתעקשות של ישראל להעלות לארץ רק מספר קטן של יהודים אתיופים ממחנות המוות בסודן.

אולם, כבר בשלב זה ברור שיש גידול במספר היהודים שעוזבים את סודן ועולים לארץ בעקבות התערבות האמריקנית, שבשלב זה בעיקר התמקדה במימון הפעילות של הועדה הבין-ממשלתית להגירה ובאספקת מזון ותרופות לפליטים יהודים. אם לפני התערבות אמריקאים הועלו כ-700 יהודים בשנה מסודן, הרי שלאחר מכן הועלו לישראל אלפי יהודים תוך חודשים בודדים.

עדיין, מספר זה של עולים לא ספק את אמריקאים, שהיו ערים לרמת התמותה הגבוהה שהייתה במחנות הפליטים. הדרך הטובה ביותר להציל כמה שיותר אנשים ממוות ודאי הייתה לפנות כמה שיותר פליטים בזמן הקצר ביותר ממחנות האלה.

• חשיבות פסיקת הרב עובדיה יוסף בעניין יהודי אתיופיה
• שללו ממני את אימא
• יום הזיכרון לנספים הרבים בסודן בדרכם לארץ
• הפרסום השיטתי של מבצע משה, למי זה היה טוב?
• המטרה: שינוי התדמית בדעת קהל העולמית והמקומית

 מבצע משה, שלב ב’: התכנון לפינוי מהיר של כל היהודים

ג’רי ויבר, האמריקני שאלפי יהודים אתיופים חייבים לו את חייהם, החל לדבר עם בכירים סודנים על פנוי המוני של הפלשים מהמחנות לקראת אמצע שנת 1984. כבר ב-21 לספטמבר, מושגת פריצת דרך בדיון. הסודנים מסכימים עקרונית על פינוי הפלשים. בעקבות כך, ויבר, יחד עם קצינים סודנים (קולונל מוסה סעיד, וקולונל אל-פתח ארווה, פקודיו של סגן הנשיא הסודני, גנרל עומר אל-טייב, שהיה גם אחראי על השירות החשאי הסודני) החל לתכנן את מבצע משה.

במרכז התכנון עמדו כמה אפשרויות לפינוי שקט אך המוני של הפלשים. שני הקצינים הסודנים פוסלים את האופציה הימית, שהייתה עדיפה על ישראל. הם אמרו כי ישנם יותר מדי מחסומי משטרה וצבא בדרכים שצריך לעבור והרבה מכשולים לוגיסטיים. קולונל אל-פתח אומר לוויבר כי ‘חבריך’ הישראלים ניסו מספר מבצעי הברחה ימיים ואוויריים אבל זה היה במספרים קטנים. זה לא יעבוד עם מספר כזה גדול של פליטים. מעל לכל, הוא הדגיש, כי בדרך זו אי-אפשר לשמור על סודיות, שכן סודן היא טכנית במצב מלחמה עם ישראל. ואם הדבר ייוודע ברבים כי סודן עוזרת לישראל, הרי שממשלת נומיירי תיפול.

היה צריך לחשוב על אופציות אחרות. המסלול של הועדה הבין-ממשלתית להגירה היה יותר מדי איטי ויעברו הרבה חודשים עד שיפונו כל היהודים, דבר שלא רצוי לסודנים, שרוצים להיפטר מהר מכמה שיותר פליטים במדינתם. הם התחבטו בשאלה: איך ניתן להשיג מהירות וסודיות בפינוי כל כך הרבה פליטים לישראל?

ההחלטה על שיטת הצלה הכי הטובה

בסוף, ויבר ושני קולונלים הסודנים מגיעים למסקנה כי “ההברחה הבטוחה, המהירה הייתה באוויר דרך שדה התעופה הבינלאומי של חרטום”, בירת סודן (לנהוף, עמ’ 227). כדי שהמטוסים שמעלים את היהודים לא יהיו חשופים לסקרנים ולעיתונאים, הם ינחתו באזור מבודד ומרוחק בשדה התעופה הבינלאומי. היהודים ייאספו ממחנות הפליטים אום-רקובה, וואד אל-הילווה ויובאו לטובאבה, מחנה פליטים גדול על כביש המהיר לחרטום. משם יוסעו לחרטום, מרחק של חמש שעות נסיעה במשאיות שהוסבו לאוטובוסים לצורך המבצע.

הרעיון היה שבטובאבה החולים יקבלו טיפול רפואי יותר טוב. והבריאים ייהנו ממחסה, ממזון וממי שתיה ראויים. כשויבר והקצינים הסודנים יצאו לבחון את המסלול, הם מצאו בקצה המחנה אזור פתוח שישמש לאיסוף ולהעלאת היהודים לאוטובוסים (לנהוף, עמ’ 228).

פרטי התוכנית

יום למחרת, נסגרו יתר הפרטים של התוכנית: יינתן כסף מזומן למנהיגי הפלשים לצורך קניית מזון ולצורך השגת מחסה זמני למפונים; הקצינים הסודנים יספקו לפליטים הגנה; ויבר ידאג לתשלומים לעשרות אנשי ביטחון סודנים המשתתפים במבצע משה ולרכישת הציוד הדרוש לצורך ביצוע המשימה.

בנוסף לכך, ויבר והסודנים מחליטים כי לצורך המבצע דרושים שלושה או ארבעה אוטובוסים; שני רכבים גדולים נוספים שבהם ייסעו הקצינים המלווים את האוטובוסים אחד מקדימה ואחר מאחורה; רכב נוסף להסעת צוות האוויר משדה התעופה לבית מלון; מטוס קטן עבור קולונל אל-פתח לצורך טיסות תיאום לגדריף; מכשירי רדיו עוצמתיים כדי לשמור על הקשר בין הצוותים השונים (לנהוף, עמ’ 229); תשלום עבור הכלכלה היומיומי של כל הצוות, תשלום לנהגים, לדלק, ועבור חלקי חילוף לרכבים (לנהוף, עמ’ 230).

משהקצינים הסודנים היו מרוצים מהתכנית המבצעית שהגו יחד עם ויבר, האחרון הודיע לשגריר האמריקאי בחרטום על כך וזה הודיע לממונים עליו בוושינגטון. הממשל האמריקאי נתן את הסכמתו הסופית למבצע משה. נותר רק להיפגש עם כל הגורמים בג’נבה כדי לסגור את כל הפינות של מבצע משה.

על התכנון הסופי של מבצע משה, קרא כאן.

רוצים לקרוא עוד על המסע לירושלים? תקראו את הסיפור של ליו.