פוסט נוגע זה נכתב בעקבות רציחתם בדם קר של קים וזיו, זיכרונם לברכה, אשר נרצחו בידי מחבל בן עוולה במקום עבודתם באזור התעשייה ברקן שבשומרון. השם יקום דמם.
- פוסט של שרה חנוך
אנחנו גדלים למציאות, בה איש לא מופתע כשהוא שומע על תת-אדם שבחר להתפוצץ, להתאבד, להתרסק על אנשים חפים מפשע. אנחנו רגילים למציאות בה אדם הולך ובטעות, בפשע שנאה, קורה שהוא לא חוזר הביתה, כשהוא משאיר אחריו חיים שלמים.
אנחנו מגדלים ילדים למציאות הזו. ילדים שרגילים לסירנות האמבולנסים, לצבע אדום. ילדים שאוצר המילים שלהם מכיר את המילים: “פיגוע”, “נפגעים”, “מחבל”. ילדים שמכירים את הילד ממול, זה שאין לו אימא כי מחבל רע הרג אותה סתם ככה בלי סיבה. ילדים שעולים כל לילה לישון עם דאגה תמידית להורים ותפילה חרישית בלב הקטן, שרק האל הטוב ישמור עליהם, שלא יקרה להם כלום.
אנחנו גדלים למציאות מקהת חושים. למציאות בה התרגלנו למבזקי חדשות קופצים, קוטעים הכל ומספרים ביבשושיות על פיגוע נוסף, לפוסטים קורעי לב ולפרופילים שהופכים לעמודי הנצחה. צקצוקי לשון הם נורמה, כאב הלב הוא מוכר. כל פעם מחדש מתרגלים לשגרה עצובה שמתחדשת מדי פעם, ועוד אחד הלך, ועוד אם כבר לא תחבוק ילד ועולל לא יחבק אב, ושם נוסף שמצטרף למעגל השכול הזה.
אנחנו רגילים לכותרת של “נרצח בפיגוע” כשמה שמתחלף זה רק השם, לפעמים אפילו לא התאריך.
אנחנו גדלים ומכירים טרור מקרוב. כל אחד יכול להעיד על הבן של השכן, על האח של הגיס או אפילו על הילד מהכיתה, זה שממש למד איתנו, שהלך ביום רגיל וסתם נרצח למוות. אנחנו גדלים לאי-שקט פנימי.
ובכל פיגוע כזה בא לנו לצרוח, להקיז דם ולרדוף עד חורמה אחר עלובי הנפש, המרצחים, הפחדנים. בא לנו לצרוח מתסכול על התנאים, על הכלא, על המשפחה שתפגוש את בנה, על חוסר הצדק המשווע.
בא לנו לצרוח, כשיש עוד כותרת בסי-אן-אן: “אדם שפוטר מעבודתו, חזר אליה וירה מתוך ייאוש”. בא לנו רק להסביר לכל העולם מונחים של טוב ורע, מה קורה פה ומה אנחנו עושים.
בא לנו לעצור את החיים. הרי כבר הבטחנו אז שזה יהיה הקורבן האחרון. אז איך בכלל הצטרפו עוד כמה כאלה?
בא לנו לצרוח, אבל אנחנו שותקים, כי מה כבר יש לנו לעשות? בא לנו לנחם אתכם, משפחות יקרות, בכל המילים שבעולם, אבל אין לנו מספיק כאלה.
רק סליחה קים, סליחה זיו. זה לא הגיע לכם. זה לא מגיע לאף אחד. לבי עם משפחותיכם.