אלימות במשפחה. המאמר הבא מדבר על הגבר והאישה האתיופים וילדיהם בארץ כסוג של קורבנות של רשויות הרווחה, בתי המשפט והמשטרה. מסטוואל ז”ל, שלאחרונה מצאה את מותה, היא עוד קורבן ברשימה ארוכה של קורבנות ישראלים יוצאי אתיופיה. ויש סיבה לכך.
אלימות במשפחה. מאז שנכתב מאמר זה בשנת 2010, הרבה דברים השתנו בנושא. אולם, המקור העיקרי לבעיות האלימות האלה – הגישה הדורסנית של הרשויות – עדיין שריר וקיים. ויש סיבה לכך.
להלן המאמר שמדבר על התופעה החדשה שנוצרה בארץ: רצח והתאבדות בקרב ישראלים יוצאי אתיופיה. לא נגענו.
בעיית הגבר האתיופי בישראל
כל פעם מחדש זה קורה לי. כשאני שומע בחדשות שגבר דקר את אשתו והתאבד, שגבר רצח את חברתו וברח, ושגבר ירה בגרושתו וניסה להתאבד – אני מתפלל שלא אשמע את שאני חושב שזה זה. אבל ברוב המקרים, חששותיי מתבררים כנכונים: זה גבר, אם אפשר לקרוא לו כך, אתיופי. ואני רואה בטלוויזיה קבוצת אנשים בליבוש מסורתי מקוננת מתחת לבניין המתקלף. מזדעזע יחד עם כולם ועובר הלאה עד הפעם הבאה.
עם זאת, אני, גבר אתיופי-ישראלי גאה, הרואה את עצמי אדם מתורבת, מרגיש כל מקרה כזה עד השורש. הרי אני לא יכול אחרת. מדובר באחיי ובאחיותיי. מדובר בחיי האדם. טבעי שיכאב לי רצח בחורה צעירה ומותו של בחור צעיר. וכל מקרה כזה משאיר בי צלקת, כתם, שגדל ככל שמתרבים המקרים האלה. וזו צלקת בנפש ובבשר החיי. וזה כתם חברתי שנידבק בכל גבר אתיופי כמוני על לא עוול בכפו.
אני גם רואה את עצמי כאדם רציונאלי. וככזה אני שואל שאלות, מחפש את השורש לבעיה ומבין: הגבר האתיופי בישראל במצוקה קשה. ובזה לא אמרתי יותר ממה שמשתמע. הרי אי-אפשר להצדיק שום רצח. אין שום סיבה שאדם ירצח את חברתו לחיים ולא שום אדם אחר. אבל כל אדם סביר, הער לריבוי מקרה רצח כאלה, מבין שלגבר יוצא אתיופיה בישראל יש בעיה. וזו הרי תופעה חדשה שמקומה לא יכירנו בתרבות שלנו. יש בעיה. וזאת מכמה סיבות, שעל החלק הקטן מהן אדבר היום.
אלימות במשפחה: מהו שורש הבעיה?
אנו נוטים לחשוב ששורש הבעיה של הגבר האתיופי האלים נמצאת בתרבות הפטריארכלית שהייתה נהוגה עוד באתיופיה. נכון, זה לא חדש שהגבר באתיופיה היה האדון, שעל פיו יישק דבר בבית. והאישה הייתה המספקת צרכיו המיניים, התנהגותיים והגחמניים של האיש, שבעל כורחה קוראת לו בעלה. והיא גם המעניקה שירותי ילודה, גידול ילודים ובישול. והיא עשתה זאת בהכנעה ובמורא.
וכי אילו אלטרנטיבות היו לה? היא הרי הייתה אישה של איש שנפל עליה מן השמיים. הוא לא בחיר ליבה. הוא לא האיש שהיא בחרה מתוך אהבה והכרות מוקדמת. הוריה בחרו לה. ומשנפל גורלה באיש רע, הרי שאין חזרה. ולרוב, היא חייבת לחיות איתו את שארית חיה בפחד ובמורא. ניתן לומר בבטחה שהיא הייתה קרבן על מזבח החברה הגברית, אשר האלימות נגד נשים הייתה לספורט הלאומי שלה. אבל זו הייתה אלימות מילולית ופיזית, שלא הגיעה לכדי רצח. אני חייב לומר שאף פעם לא שמעתי על בעל שרצח את אשתו באתיופיה. ויש לזה הסבר תרבותי. הבה נאמר ביתר בהירות: התופעה הברברית והמגעילה של רצח נשים בידי בעליהן היא תופעה חדשה, שנוצרה רק כאן.
לאחר צפייה גדולה לעלות לירושלים וחלומות לא מציאותיים עליה, יבואו האיש והאישה ארצה עם שמונת ילדיהם הזאטוטים ועם משקעי העבר העמוקים, ומרגישים, בטעות, שהם בגן עדן. כבר בירידה מן המטוס הם מקבלים שטרות של כסף כדי שיום למוחרת יהיה להם במה לקנות לחם או כל מצרך אחר במרכז קליטה, ומרגישים שהם בגן עדן. בהגיעם למרכז קליטה יש מי שלוקח עליהם בעלות ומנחה אותם מה לעשות ואולי אף עושה זאת בשבילם, ומרגישים שהם בגן עדן. ואז גם הצורך של אחד בשנייה מתחיל להיעלם. כי, בניגוד לעבר, הוא וגם היא שוהים כל היום בבית. בשנים הראשונות לעלייתו, הבעל הרי לא צריך לצאת כדי לעבוד ולהביא פרנסה כמו בעבר. הפרנסה באה אליו בעצמה, והוא מרגיש שהוא בגן עדן. ואז גם, מתוך השעמום שנוצר מחוסר מעש, הוא, וגם היא, מתחילים להרגיל עצמם לשתות בירה.
ומתוך הנוחות הזאת וחוסר המעש הזה, מה נותר עוד לבני הזוג לעשות? לעשות הרבה סקס לא מוגן ולהוליד עוד ילדים, להוסיף לשמונת הזאטוטים שכבר יש להם.
מה זה דמוקרסי?
אלא שבגן עדן כמו בגן עדן, כל טעות קטנה מפירה את האיזון הקיים. ובמקרה שלנו, האכילה מעץ הדעת היא כלום לעומת מה שקורה. האישה מתחילה לראות איך נשות ישראל מתלבשות, מתאפרות ומסתפרות ותעשה גם היא אותו דבר, ותגרום לבעלה לקנא. היא גם מקבלת עצות מהמדריכה העולה הוותיקה מה ואיך לעשות כל דבר. הן הופכות לחברות טובות. המדריכה גם מתרגמת את דברי העובדת הסוציאלית לעולה החדשה ומסבירה לה בפעם הראשונה מה זה שוויון זכויות בין נשים לגברים. היא מסבירה לה שבישראל נשים חופשיות לעשות כל מה שהן רוצות. והאישה תהנהן בראשה כאות הבנה גם כשהיא לא ממש מבינה.
כשהיא חוזרת הביתה, היא כבר מסרבת לעשות עבור בעלה את כל שנהגה לעשות עד כה ואומרת לו: “דמוקרסי” (דמוקרטיה, מושג שאותו היא מפרשת בטעות כשוויון זכויות) כל פעם שהוא מבקש להגיש לו משהו לשתות או לאכול. הרי היא מבינה שיותר אין לה צורך בו כבעל. בניגוד לעבר, הוא כל היום שוהה בבית. ובניגוד לבעלה, היא הרי חושבת שיודעת על שוויון זכויות בין גבר לאישה. וזאת, בעוד שהיא למעשה לא מבינה כלום בנושא.
יתרה מזאת, משקעי העבר מתעוררים עכשיו ביתר שאת. ויחד איתם רגשות נקם על מעשה בעלה מן העבר. מעודדת ממילותיה הליברליות והפמיניסטיות של העובדת הסוציאלית, היא מבקשת לנקום בבעלה ולכן מסרבת לשמוע בקולו כבעבר. והיא אף מתגרה בו.
הוא לא מבין את השינוי הדרסטי שחל בהתנהגות אשתו. הוא מתעצבן ומרים ידו עליה כהרגלו. והכדור מתחיל להידרדר כלפי מטה.
אלימות במשפחה: הנפילה
מפה והלאה, מה שקורה לבעל הזה יהיה מבחינת נפילה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא באופן המילולי ביותר. האישה הולכת למדריכה במרכז הקליטה ומתלוננת על אלימות מצד בעלה. והמדריכה לוקחת אותה לעובדת הסוציאלית במקום, והיא רושמת הכול בתיק. זה קורה שוב, ואז גם המשטרה נכנסת לתמונה ולוקחת את הבעל לבית המשפט ומשם לבית הסוהר. והוא משוחרר לאחר תקופה מהכלא, אך מורחק מהבית. הוא לא יכול לחזור לביתו ואף לא להתקרב אליו. מרגיש שהכול בגלל אשתו. אין לו בית בגלל אשתו. לא יכול לראות את הילדים בגלל אשתו. אין לו את הכבוד שהיה לו בגלל אשתו. הוא לא יודע לאן ללכת. הוא מתבייש ללכת אפילו לקרובי משפחה. הרי כבודו הרם, האגו, ייפגע בכך.
הוא נשאר בחוץ. הוא הומלס. הוא מסתכל על חבריו עם נשותיהם וילדיהם ומרגיש שחרב עליו עולמו. העולם שאך לא מזמן היה שלו – לא קיים פתאום. ואז גם יגיעו אליו השמועות הנכונות והלא נכונות, וגם ההזויות ממוחו הקודח, על אשתו שכביכול עושה כך וכך דברים עם מישהו שהיה חבר שלו באתיופיה. והוא במצוקה. אין לו כלים להתמודד עם השינוי הפתאומי במעמדו. השינוי בא אליו בהפתעה. זה הרי שינוי דרסטי, שאף אדם לא יכול לעמוד בו. הוא במצוקה קשה.
יתרה מזאת, בניגוד לנשים, שלרוב יימצא להן בית מחסה מטעם הרווחה, לגבר האתיופי אין למי לפנות לעזרה. בעיני כולם הוא הרי האיש האלים. ולכן, כולם נגדו: גופי הרווחה, המשטרה, בית המשפט, ואפילו הילדים שלו. ואין לו שפה. לא ממש מבין את המתרחש.
וגומר אומר. מתוך ייאוש, מתוך מצוקה נפשית קשה, שאף אדם מלבדו לא יכול להבין, הוא מחליט החלטה לא רציונאלית. הוא מחליט בטעות שעדיף לו כך – לעשות מה שצריך לעשות למי שכביכול החריבה את עולמו, ועושה לה ולעצמו.
ואז נשמע את זה בחדשות ונזדעזע על כך שעשרת ילדיהם הקטנים הפכו בן-רגע ליתומים. וכהרגלנו, נצפה בחדשות בעיניים פקוחות לרווחה מופתעים, ננשום עמוק לרגע, ונמשיך הלאה עד ההפתעה הבאה. והרי ההפתעה תבוא וגם תבוא.
אף אחד לא עוצר לחשוב
אלא שלאמיתו של דבר, אף אחד לא עצר לחשוב מה באמת קרה. אף אחד לא הבין את גודל האסון שהתרחש. הרי הלכה משפחה שלמה. ונוצרו יתומים רבים בבת אחת, שחייהם לא יהיו כשהיו. אף אחד לא עצר לשאול למה קרה מה שקרה.
להפך, בלי להבין את הנסיבות, בלי לחקור לעומק, יבואו המומחים לענייני אתיופים ויאמרו שזה רגיל אצלנו. יסירו מעליהם את האחריות ויאמרו שהאתיופים רגשנים, שלא יודעים לבטא רגשותיהם בדברים אחרים מלבד האלימות. הם יגידו שאנו סגורים, שאנו שומרים הכול בבטן, שאנו מופנמים. כדי להשקיט את נפשם הרועשת ולהצדיק את התנהגותם הכושלת, הם בונים לנו תיק פסיכולוגי ועושים לגבר האתיופי דמוניזציה בעזרת התקשורת. הם עושים מהאיש מפלצת. לדידם, הוא פצצת אטום חברתית, שמביאה אסונות למשפחות רבות ומחריבה עולמות שלמים.
ואז גם אני ואנשים כמוני, מעצם היותנו גברים אתיופים, מוכתמים. מוכתמים כל כך עד שצלקותינו האישיות והחברתיות בולטות לעיניהם של כל איש ואישה בחברה הישראלית. הרי לדידם, הגבר האתיופי האלים ההוא הוא חזות הכול. ראו אותו בטלוויזיה אזוק באזיקי ברזל כסופים הבולטים לעין על רקע עורו השחור ויגידו “האתיופים”, ותו לא. לא ממש עצרו לשאול איך הגבר האתיופי, שנשא בגאון את פרנסת משפחתו הגדולה, הפך בן-רגע, עם עלייתו ארצה, לאסקופה נדרסת. איך הפך הוא למפלצת אלימה בעיני החברה.
האם יכול להיות שהמומחים האלה לא יודעים שהכלים הסוציאליים המערביים שלהם לא תואמים את משקעי התרבות שלנו? האם יכול להיות שהם לא יודעים ששופטים אותנו בכלים ובשיטות, שמקומם לא יכירנו בתרבות? הם יודעים וגם יודעים. הם הרי יודעים שתרומתם לעניין גדולה שבעתיים. הרי התופעה הזאת של רצח נשים בידי בעליהן היא מוצר חדש. לא הכרנוה בעבר.
ולמה שיודו בטעות ויתקנוה? הם הרי יודעים שהם חיים על מקרים כאלה. הם יודעים שפרנסתם תלויה בזה. הם הרי המומחים לאתיופים. הם הרי המטפלים של האתיופים. הם הרי השוטרים שכולאים את הבעלים האלימים (וגם את ילדיהם). הם הרי השופטים שדנים אותם למאסר על אלימות במשפחה. איזה אינטרס יש לכל אלה בצמצום התופעה? להפך, האינטרס שלהם זה להמשיך לקיים את התופעה, ואף לייצר אותה. הרי רק עכשיו נוספו עוד עשרה יתומים לטיפולם. והרי בכך הם ממשיכים לשמר את תפקידיהם כמומחים וכמטפלים ביתומים האתיופים, שאלימות האב הביאה ליתמותם. יתרה מזאת, הם הרי בטוחים שנפטרו מעוד אדם אלים בחברה. הם הרי בטוחים בכך שמחר הוא יכול גם לאיים עליהם ועל בני משפחותיהם. הוא הרי מפלצת. לא בן אדם.
אז למה שיודו בטעות ויתקנו אותה? יותר קל להאשים רק את הגבר האתיופי – ההוא בעל התרבות השונה; ההוא שלא יודע את השפה; ההוא שלא מכיר את התנהלות החברה החדשה; ההוא החלש. יותר רווחי ליצור עוד נזקקים לשירותי רווחה. יותר רווחי ליצור עוד תחומי התמחות. ועוד מקום עבודה לכל המומחים האלה. הרי להם לא ממש אכפת מהיתומים וממשפחות ההרוסות. העיקר יש פרנסה.
- אדם יהודי ויום כיפור: צום קל, צום מועיל ומשמעותם
- האתיופים ויהודי אתיופיה שחיים בישראל
- ד״ר פתגו טדסה, בנו החורג של שר האוצר היהודי היחיד, הלך לעולמו
- יִהְיֶה בְּסֵדֶר, חָבֵר (יהיה בסדר, חבר)
- צו השעה: מקדשים חיים, דוחים חיי חברה לעת הזו
אלימות במשפחה חייבת להיעצר
אבל לנו, בני העדה, צריך להיות אכפת, חברים יקרים. הרי מדובר בחיינו ממש. האלימות, אלימות במשפחה חייבת להיעצר.
הבה נכיר את המציאות. הבה לא נתעלם מהעבר. הבה נכיר שיש מנגנון שלם היום, הפועל נגד הגבר האתיופי. נבין שהמנגנון פועל מתוך אינטרסים של עצמו ולא ממש מתוך האינטרסים של הבית האתיופי. הבה נפעל כולנו, גברים ונשים יחד, באחריות ובהיגיון כדי לשמור על הבית, ובעיקר כדי לחסוך בחיי אדם. אם בחרנו את בן או בת הזוג ואם אחרים בחרו לנו אותם, עדיין, לרוב, מדובר באם או באב ילדינו. מדובר בבני אדם. יש דרכים יותר אנושיות ליישב את המחלוקות. ובהתקיים הצורך, יש דרכים מתורבתות גם להיפרד מהם, לומר שלום בשלום.