לא קל. לפתע פתאום לדמיין אותה, את אהובתו זה שנים מספר, בזרועותיו של אדם אחר. איך תיגע יד זרה בכל אשר בה ותבחש, תמשש בכל חפץ יקר, יקר לו, ולבו לא יחמץ?
הנהיגה הביתה, לאחר הלילה ההוא, לא הייתה פשוטה עבור יוסי. ראשו היה טרוד מאוד. והוא ניסה לשמור על ראש צלול ולהתרכז רק בנהיגה. אבל לא תמיד הצליח בזה. מדי פעם האיץ בלי משים. בפעמים האחרות, גנב את הנתיב השני בלי איתות ורק צפירות אזהרה של נהגים אחרים החזירו אותו לנתיבו. פעם אחת אפילו חצה רמזור באור אדום, כי לא שם לב לזה וגם כי לא היו לפניו רכבים שיכל לעצור ובעקבותיהם.
על אף זאת, הוא הגיע הביתה בשלום.
עלה הביתה וישר נכנס לחדרו וניסה להירדם. בכל זאת, הוא לא ישן כבר הרבה שעות. הוא לא ישן מספיק בלילה. הוא קיווה שהפעם אולי יצליח להירדם, שאולי גופו הלאה יכריע את ראשו הקודח והוא יצליח להירדם בסוף. הוא ניסה. עובר הזמן והוא התהפך מצד לצד. בנוסף למחשבותיו הטורדות, הוא גם לא רגיל לישון באור יום. ולכן זה עוד יותר הקשה עליו.
- מחכה לך, בואי אליי אוהבת עד כלות
- אהובה, כשאפול אני במחצית הדרך או בסופה, אני רוצה אותך לידי: אורית ויוסף, קטע 4
- בזרועותיו של אדם אחר: סיפור אהבה בהמשכים של אורית ויוסף, קטע 3
- הולכת ממך: סיפור אהבה בהמשכים של אורית ויוסף, קטע 2
- אהבה מלוחה: סיפור אהבה בהמשכים של אורית ויוסף, קטע 1
בלאקי הכלב
ואז גם הכלב המשפחתי, בלאקי, החל להטריד אותו. כמו תמיד הוא ביקש לשחק ולכן הוא השמיע את הקולות המוכרים ההם, והוא אף ליקק אותו מדי פעם כמו ביקש להעירו. בשלב מסוים יוסי הוציא את הכלב מהחדר ונעל את החדר בכעס. גם אז הכלב המשיך לבעוט בדלת ולשרוט אותו. בלאקי כשמו הוא, שחור וענק. ויוסי הרגיש כל בעיטה בדלת. הכלב לא הפסיק, כי לא היה אף אחד בבית שהיה יכול להוציאו בחוץ ולשחק איתו קצת.
אז יוסי החליט שאולי כדאי להוציא את בלאקי לכמה דקות. הוא קם מהמיטה, נעל נעלי בית, פתח את החדר לצהלת בלאקי. הכלב כשכש בזנבו, נצמד ליוסי, קפץ עליו על ממדיו הגדולים, וליקק אותו בשמחה.
וזה ריכך את כעסו של יוסי עליו. יש בהם, בבעלי החיים האלה, משהו שאין לבני האדם: הם סלחניים מאוד. אתה יכול לכעוס עליהם, לגעור בהם, ורגע אחר כך הם קופצים עליך ומלקקים אותך באהבה גדולה כאילו לא קרה כלום. וזה ממיס אותך מיד. ואתה מתחיל ללטף אותם בחזרה. וזה מה שקרה ליוסי באותו יום. למרות העייפות הוא החליט להוציא את בלאקי לטיול קצר, וזה אף הקל עליו במעט.
בלאקי יצא מדלת המעלית ורץ למקום הקבוע שלו, לגן השכונתי, והטיל את מימיו. אחר כך, כהרגלו מצא לו בקבוק ריק, הביא את זה והחל לרוץ סביב יוסי. ככה זה אצל בלאקי. כשהוא רוצה לשחק הוא עושה את זה תמיד. הוא אוהב להילחם על הבקבוק. הוא מתקרב אליך עם הבקבוק בפה, מתחכך בך כמי שמבקש שיתוף פעולה בעניין. וכשאתה מנסה לתפוס את הבקבוק, בלאקי בורח ממך ובכך מציב לך אתגר. הוא כאילו אומר לך: בוא נראה אותך תופס אותי ולוקח לי את הבקבוק! ובכך לא משאיר לך ברירה. עייף או לא עייף, אתה חייב להצליח לקחת מבלאקי את הבקבוק.
התעקשות משתלמת
וכך היה גם עם יוסי באותו יום. יוסי ניסה לתפוס את הבקבוק, אבל בלאקי ברח לו כל פעם. ואז הוא בכלל החל לרוץ במרץ. בלאקי סוף סוף מצא סיבה להשתולל. וכל פעם שיוסי ניסה לקחת לו את הבקבוק, בלאקי קיבל עוד יותר מוטיבציה לרוץ. הוא רץ עד קצה הגן, חזר, עבר את יוסי, ושוב רץ עד הקצה וכן הלאה עד שקצת התעייף ויוסי הצליח לשים ידו על הבקבוק והמלחמה האמתית על הבקבוק החלה. יוסי תופס בקצה הבקבוק ובלאקי בקצה האחר שלו ומושך בכול הכוח כדי לקחת את הבקבוק מיוסי. הוא נלחם במרץ תוך שהוא משמיע נהימות מלחמה מפחידות ותוך שהוא מזיל ריר קצפי לבן, סימן לנחישות ולמאמץ גדול שהוא משקיע כדי לנצח במלחמה הזאת. הוא קופץ, מנער את צווארו החזק כדי לשחרר את הבקבוק מידיי יוסי; ומדי פעם הוא משפר אחיזתו בבקבוק ומתקרב לקצה של יוסי. הוא נלחם. וזו מלחמה בכול הכוח, מלחמת כוללת. מלחמה נחושה עד הניצחון.
אבל באחד הניסיונות של בלאקי לשפר אחיזה יוסי הצליח לשחרר את הבקבוק מאחיזתו של בלאקי והוא הרים את זה גבוה; וכל הניסיונות של בלאקי לקפוץ ולתפוס את הבקבוק לא צלחו. ובסוף הוא הראה סימני עייפות. הוציא לשונו והתנשף הרבה. לעתים אף שכב קצת לנוח. וזה היה סימן שהוא נכנע, שהפסיד במלחמה. צריך לקחת אותו הביתה שישתה מים וישכב בשקט בלי להפריע ליוסי לישון.
מסופק מהניצחון, יוסי ויתר על הבקבוק וסימן לבלאקי שהמלחמה נגמרה: הרגיע אותו, ליטף אותו את הליטוף ההוא, המיוחד, שאומר שהכול נגמר. והחל ללכת. ואחריו החל ללכת גם בלאקי תוך שהוא מתנשף ומזיל את הריר הפסד.
עם זאת, התעקשותו השתלמה לו. לפעמים ההתעקשות אכן משתלמת. לולא בלאקי התעקש לצאת, הוא לא היה זוכה לטיול. הוא גם ביקש לשחק והצליח בכך. למרות שיוסי היה עייף, בלאקי הצליח לגרום לו להילחם על הבקבוק.
האם היא בזרועותיו של אדם אחר?
יוסי עמד לרגע ובלאקי זרק את עצמו לקרקע, עייף. יוסי הביט בו והרהר. מחשבותיו נדדו רחוק. הוא חשב על אורית. דמותה מליל אמש השתקפה מולו. הוא ראה אותה במלוא הדרה, מלאך בשר ודם, עומדת, ערומה כביום היוולדה. חמוקיה זקופים, קימוריה ברורים, שפתיה חושניות מתמיד. הן, שפתיה הבשרניות, זעו בעדינות והפיקו מרגליות. יוסי שמע אותה מדברת מתוקים בנוגע לכל דבר, ובמיוחד לגבי האהבה שלהם אחד לשנייה. ונחמץ לבו. האם יכול להיות שאיבד את כל זה בגלל אי אלו מחלוקות? האם היא בזרועותיו של אדם אחר?
נקוו דמעות בעיניו. הוא לא יכול לדמיין אותה בזרועותיו של אדם אחר. הוא לא יכול לראות אותה לפתע פתאום, לאחר הרבה שנים שבילו יחד, מחבקת, מנשקת, אוהבת מישהו אחר. הוא לא יכול בלעדיה. הוא לא מכיר מלבדה. הוא כבר לא יודע איך להכיר אחרת, גם אם היה חפץ בכך.
והיא לא תרשה לעצמה להיות בזרועותיו של איש, הוא קיווה. היא עדיין אוהבת רק אותו; אוהבת להיות רק בזרועותיו שלו, חשב.
הוא לא מוכן לאבד אותה. עדיין לא. ואולי לעולם לא. הוא לא מוכן לוותר עליה, על אורית, נופת צוף, חלת דבש כמוה. הוא לא יוותר בקלות על האהבה הגדולה שאי פעם הייתה לו ואולי לא תהיה לו. זו היא, אורית שלו, ולא אחרת. מה שמצא בה, לא ימצא אצל האחרת. יש בה, באורית, משהו ששבה את לבו, משהו שהוא לא חושב שהוא יכול למצוא אצל בחורה אחרת.
בזרועותיו של אדם אחר: יש דברים שכדאי להילחם עבורם, אמר יוסי לעצמו. אפילו בלאקי הבין זאת ונלחם על מה שחשוב לו.
נחוש בדעתו לתקן את שדרוש תיקון, לנסות להשאיר את אורית לעצמו, יוסי עלה הביתה ובלאקי יחד עמו. בלאקי הלך הישר לגיגית המים שלו והחל לשתות. ואחר כך השתרע על הרצפה הקרירה והמשיך להתנשף בחוזקה. עד שרווח לו, עד ששנתו נעמה לו. גם יוסי הלך לחדרו. עלה למיטתו עייף וקצת רגוע. מספר דקות אחר כך, שניהם נרדמו, כל אחד במצבו הוא.
אולי כשיוסי יתעורר משנתו הוא ימצא את השיטה שבה עליו לפעול כדי להשיב את אהבתו אליו. אולי תהיה לו התבונה איך להשאיר אותה בזרועותיו. אולי.