אהבה מלוחה. עוד הייתה תקווה, כשהוא נגע בה בעדינות במקומות הנכונים, העמוקים, הסודיים ביותר שלה.
כמו תמיד, יוסי ידע איך ואיפה לגעת. אצבעותיו הארוכות ולשונו היו לו לעזר. שני עופריה הזדקרו למגע לשונו הרך. שפתייה, הן העליונות והן התחתונות – כן התחתונות – הוורידו כשנגע בהן, עיסה אותן ברכות דקות ארוכות. ואורית, רק שיתפה פעולה בהכנעה. לעתים התאימה עצמה לאצבעותיו וללשונו, כמו כדי להעצים את התחושה. והפיקה צלילי עונג, ועידוד ואהבה. היא ניסתה להגיע אל שפתיו. הוא סירב. שלחה ידה למטה כדי לחוש, לאחוז בכלי בין כליו, בזה המאורך, המוכן להסתער, שאת נחת זרועו היא חשה מדי פעם. זה עשה לה חשק לגעת. אבל הוא סירב גם לזה. הלילה הוא הלילה שלה. הוא רצה להוכיח לה את אהבתו אליה. שלמרות כל הקשים, אהבתו אליה עדיין גדולה.
הוא נגע. נישק. ליטף. בלי שביקש לעצמו דבר. ולבסוף, חדר.
והמעשה החל בתקווה שיניב תבואתו בהקדם. הוא חיפש את דרכו בתלם ולא התקשה למצוא אותה. כשמתכוונים לכך באמת, כשיש שיתוף פעולה, הכול בא על מקומו מהר. בשל החום הלוהט שנוצר, יוסי התקשה והתארך עוד יותר. הוא פילס דרכו בינות העשבים השוטים, תוך שהוא עוקר את חלקם, ולבסוף חדר לעומק האדמה הפורייה בלי בעיה.
ואדמת העמק הייתה מזמינה, חושנית, ושיתפה פעולה בחשק רב. והוא עבד אותה כמו שרק החקלאי יודע לעבד. הלך קדימה ואחורה, אחורה וקדימה, ולדפנות, החליף פוזיציות, דקות ארוכות מאוד. עבד תלם ועוד תלם. הפך כל רגב. עד שעצר לפתע, עייף ומיוזע ורטוב.
שכבו זה לצידה של זו. עייפים. ערומים. חבוקים. בוהים בתקרה ללא מילים. כמו לעכל את מה שקרה לפני רגע. כמו לעכל את אשר עובר עליהם לאחרונה.
זה היה נדיר. מצבים מסוימים מפיקים דברים לא צפויים. אמנם הניסיון לרכך את המצב במגע רך, חושני, בעל עוצמות חדשות, לא צלח. אבל היה בו משהו מיוחד, לא רגיל, שונה מקודמיו. וזה העצים את תחושתם. הוא סיבך את מצבם עוד יותר. עייף אותם עוד יותר. והלילה, שירד כבר מזמן, החשיך עוד יותר. והם בשלהם. מתחבטים, מתדיינים בלי סוף.
ככלות הכול, זה היה לילה לא קל עבורם. הוא היה שונה מכל הלילות הרבים שהיו להם יחד בשנים האחרונות. הם התווכחו הרבה ובכו הרבה. הזילו דמעות בדממה כשהבינו שאי אפשר לגשר על הפערים; כשהבינו כי אי אפשר ליישב את המחלוקות ביניהם. בדקו כל אפשרות ליישר את ההדורים. לא צלח. שכבו על הגב, אחר כך על הצד, בשקט והתחבקו; ושוב ניסו לחשוב מה ניתן לעשות כדי לשמור על הדבר היקר הזה שיש ביניהם. מתוך מצוקתם הקשה, ניסו לומר לעצמם שזה בסדר שיש אי הבנות בין בני הזוג. ניסו לומר לעצמם שכשחיים עם עוד אנשים, טבעי שיהיו מחלוקות. ניסו לומר לעצמם שהעיקר שהם יכולים לשבת ולדבר על הבעיות. אם מדברים הרי שגם מוצאים פתרונות, אמרו לעצמם. כל הלילה ניסו לחשוב על הכול. שום דבר לא הועיל.
הם התעייפו ונרדמו לתוך הבעיות. טבעו בדמעות של עצמם. בדמעות אהבה ארוכת השנים.
- מחכה לך, בואי אליי אוהבת עד כלות
- אהובה, כשאפול אני במחצית הדרך או בסופה, אני רוצה אותך לידי: אורית ויוסף, קטע 4
- בזרועותיו של אדם אחר: סיפור אהבה בהמשכים של אורית ויוסף, קטע 3
- הולכת ממך: סיפור אהבה בהמשכים של אורית ויוסף, קטע 2
- אהבה מלוחה: סיפור אהבה בהמשכים של אורית ויוסף, קטע 1
בבוקר התעוררו לאור הרעש של מנועי המכוניות שעוברות בכביש ליד הבניין. יוסי קם ראשון; רחץ את פניו הנפוחות; את עיניו האדמדמות. הפעיל את הקומקום. שב לחדר כדי להעיר את אורית. היא קמה. הוא הכין את הקפה השחור שהיא אוהבת; הכין את הקורנפלקס האהוב עליו, דליפקאן, וחזר לחדר. היא רק שותה את הקפה. לא אוהבת חלב ואת כל מוצריו, ולכן היא לא אוכלת דגני בוקר עם חלב. הם ישבו ושתו בלי להוציא מילה. אין כבר מה לומר. הם אמרו את הכול במהלך הלילה; שעות ארוכות חשבו על הכול עד שלא יכלו יותר לחשוב.
יוסי סיים לאכול את ארוחת הבוקר שלו ולשתות את הקפה. קם ממקומו. אסף את חפציו לתוך תיק גב קטן. אורית קמה על רגליה. נראתה מבולבלת קצת. רגליה מעדו קצת כשקמה. הן כשלו. ועיניה הנפוחות רק הביטו בו, בודקות כל צעד שהוא עושה. הוא סיים לאסוף את דבריו. עמד. הסתכל עליה בעיניים אוהבות, עייפות משהו. התאמץ לא להראות לה את שהוא מרגיש. אך לא הצליח. עיניו דמעו. ואחר כך גם עיניה. התקרב אליה בצעדים מהוססים. היא עמדה דום. קפאה במקום. לא זזה. הייתה משותקת. הוא נגש. הביט שוב בעיניה הדומעות. חיבק חזק. הגניב נשיקה לחה ומלוחה. הרי זו אהבה; אהבה מלוחה.
“ביי”, אמר לבסוף, תוך שהוא מרפה מחיבוקו האוהב. הסתובב בהיסוס וצעד צעדים לא בטוחים לכיוון הדלת. יצא. הלך.
היא רק עמדה, ידיים שלובות, והביטה. דמעות נקוו בעיניה השחורות; אחר כך הן זלגו לאורך לחייה השוקולדיות, ולבסוף התגברו וירדו כגשם זלעפות. שפתייה הבשרניות זעו במקומן. רגליה, רגלי איילה ארוכות שחומות חשופות, רעדו להן.
והמראה שהשתקף למביט מהצד, מראה אלוהי. בעולם החדגוני הזה, המונוטוני, אפשר שאיש לא ראה בחייו יופי מופתי כזה ונשיות שכזאת. לו רק יוסי היה מביט לאחור, הרי שלא היה מותיר ברייה כזו, מתת אל, את היהלום השחור שעמד שם לבד, בלי השגחה.
אבל הוא לא הביט. לכן, תחת שהיה עליו לעטוף ברכות ולגונן, הוא השאירה לבד, חשופה לכל מפגעי הסביבה, והלך.
האם הוא יחזור לכאן מתישהו? אורית לא בטוחה כלל. אבל אצל יוסי עוד נותרו רסיסי תקווה שכל מה שהיה להם עד כה לא היה לחינם. ואם זה היה אמיתי, אולי יש בכוחו להחזיק מעמד עוד הרבה זמן. אולי.