פסיקתו הראשונה של הרב עובדיה בעניין יהדותם של יהודי אתיופיה הביאה להחלת חוק השבות עליהם. ובכך נפתחה לראשונה בפני יהודי אתיופיה האפשרות לעלות לארץ. אולם החלת חוק השבות דווקא בעת ההיא היה חסר כל משמעות. ולא בכדי.
ראשית, הבה נראה את השתלשלות הדברים אשר הביאו להחלת חוק השבות על יהודי אתיופיה. השתלשלות זו היא עדות להתנגדות שר הפנים יוסף בורג לעלייה מאתיופיה. והיא גם עדות לחוסר כוונותיה של מדינת ישראל ביישום את החלטה.
והינה השתלשלות הדברים
פברואר 1973 – הרב עובדיה יוסף ז”ל פסק את פסיקתו בדבר יהדותם של יהודי אתיופיה.
פברואר 1975 – שנתיים לאחר פסיקת הרב עובדיה, בעקבות קריאות להצלת יהודי אתיופיה מצד גורמים בעיקר מחו”ל, התקיימה ישיבה שבה נכחו שר המשפטים חיים צדוק, שר הפנים יוסף בורג, שר הקליטה שלמה רוזן ויו”ר הסוכנות היהודית פנחס ספיר. בישיבה זו סוכם: א. צוות בראשותו של מנכ”ל משרד המשפטים צבי טרלו, בהשתתפות נציגי משרדי הפנים, הקליטה והדתות יבחן את השאלה אם חוק השבות חל על הפלשים ויחווה את דעתו; ב. בשלב זה יובאו לישראל 300-200 נפש בקרב הפלשים במסגרת חוק כניסה לישראל.
אפריל 1975 – הצוות, שמנה גם את מנכ”ל משרד הדתות דוד גלס, את סמנכ”ל לעלייה ולמרשם במשרד הפנים יהודית היבנר, נציג פרקליטות המדינה מישאל חשין, המליץ פה אחד, בהתבסס על פסיקת הרב עובדיה יוסף, כי הפלשים הם יהודים הזכאים לעלות לישראל לפי חוק השבות.
המתנגד הגדול ביותר לעלייה מאתיופיה
ד”ר יוסף בורג, ראש מפד”ל ושר הפנים, התעלם משתי החלטות של 1973 ושל 1975, והצהיר בחודש יוני 1975 באמצעות סמנכ”ל משרדו יהודית היבנר כי “פקידי משרד הפנים שינו את דעתם בקשר לפלשים והם לא בדעה כי הם יהודים, שעליהם ניתן להחיל את חוק השבות” (לנהוף, עמ’ 50). וזאת לאחר שהגברת היבנר בעצמה הייתה חלק מהוועדה הבין-משרדית שהחליטה על החלת חוק השבות על יהודי אתיופיה. בסופו של דבר החלטה הזו של שר הפנים נדחתה.
יולי 1975 – בישיבה של השרים הנוגעים לדבר אושרו ההמלצות של הצוות הבין-משרדי והוחלט כי “יוענקו לפלשים אשרות עולה לפי חוק השבות”.
תחילת 1977 – שלמה הלל נכנס לתפקידו כשר הפנים בפעם השנייה, והוא העיד כי למרות החלטה של פורום השרים על החלת חוק השבות על יהודי אתיופיה, “לא נכנס אף יהודי אחד מאתיופיה במסגרת חוק זה”.
14.3.1977 – בעקבות אי יישום החלטה הנ”ל, שר הפנים שלמה הלל פרסם הודעה פורמאלית: “כל פלאשי זכאי לעלות לארץ והוא ייהנה מכל הזכויות המוענקות לעולים מכוח חוק השבות”.
יוני 1977 – נבחר מנחם בגין לראשות הממשלה. עד חילופי הממשלה לא נעשה דבר כדי להעלות את יהודי אתיופיה. אולם בעקבות עסקת נשק שנרקמה בין אתיופיה לישראל, עלו לארץ 120 מיהודי אתיופיה. כפי שנראה בהמשך, הדבר נעשה “כדי לזרות חול בעיני” הפעילים למען העלייה מאתיופיה ותו לא.
פברואר 1978 – העלייה מאתיופיה הופסקה, כמו גם ההסכם למכירת נשק לאתיופיה, בעקבות החשיפה הפומבית של הסכם על ידי שר החוץ הישראלי משה דיין. מאותה שנה ועד 1989 אתיופיה הייתה סגורה ומסוגרת, ויהודים לא יכלו לעלות לישראל. היה צריך לחפש נתיב אחר למטרה זו. לכן, מתוך אינטרסים לאומיים ישראליים בלבד, נולדו מבצעי העלאה ה”הרואיים” דרך סודן. את סיבות למבצעים האלה כבר הסברנו.
פסיקה מעוררת שאלות רבות
ועדיין החלת חוק השבות על יהודי אתיופיה דווקא בעקבות פסיקת הרב עובדיה יוסף מעוררת שאלות רבות. הרי גם כפי שהרב עובדיה מציין בפסיקתו, רבנים שהיו לפניו, הרב קוק והרב אייזיק הרצוג, פסקו פסיקות דומות. למרות זאת אף אחד לא חשב להחיל את חוק השבות על העולים האלה אז, גם כשבעת כהונתו של הרב הרצוג הגיעו לארץ מספר יהודים מאתיופיה וביקשו להתקבל ככל היהודים.
אז מה נשתנה בפסיקתו של הרב עובדיה שגרם להחלת חוק השבות על יהודי אתיופיה?
יתר על כן, כפי שאנו רואים במציאות, אפילו תומכי הרב עובדיה עדיין לא רואים ביהודי אתיופיה יהודים. לכן לא מאפשרים להם ללמוד יחד עם ילדיהם. אם זהו המצב, לא ברור כלל לשם מה נולדה הפסיקה של הרב עובדיה; ולשם מה הוחל חוק השבות על יהודי אתיופיה בעקבותיה.
ולמה זה לקח עוד שנתיים עד שהוחל החוק? הרי הפסיקה הייתה בשנת 1973 ואילו חוק השבות הוחל על יהודי אתיופיה רק בשנת 1975.
ולמה יישום החלטה על החלת חוק השבות על יהודי אתיופיה התעכב הרבה זמן? שר הפנים דאז, יוסף בורג, ניצל זכות המוקנית לו בחוק השבות וסגר את שערי הארץ בפני יהודים מאתיופיה. חברת הכנסת לשעבר, שלומית אלוני, אמרה כי “בורג אשם בסגירת השערים בפני הפלאשים” (“דבר”, 31.12.1978).
לאמיתו של דבר, שר הפנים לא היה היחיד ששלל את כניסת יהודי אתיופיה לארץ. ממשלת ישראל כולה הייתה אז בעד זה. יוסף בורג היה הילד הרע של הממשלה אשר מנע בפועל את כניסתם של יהודים שחורים (או במילותיו, ‘שוורצעס’) לישראל, והוציא צווי גירוש לאלה שכבר חיו בארץ.
לא הייתה שום כוונה
אנו מבינים, אם כך, כי לממשלת ישראל דאז לא הייתה שום כוונה להעלות יהודים מאתיופיה בעקבות החלת חוק השבות עליהם. לדעתנו, אקט זה היה חסר כל משמעות מעשית מהטעמים הבאים: העיתוי של החלת חוק השבות על יהודי אתיופיה לא היה מקרי לחלוטין. שערי אתיופיה היו כבר סגורים ליציאת היהודים בעקבות ניתוק הקשרים הדיפלומטים עם ישראל; הרב עובדיה פסק את פסיקתו בעניין יהודי אתיופיה בחודש פברואר 1973; קיסר אתיופיה הודיע על ניתוק הקשרים עם ישראל בחודש אוקטובר 1973; כשנתיים אחר כך, בשנת 1975, ועדה בין-משרדית של ממשלת ישראל החליטה על החלת חוק השבות על יהודי אתיופיה.
לא רק שישראל לא עשתה מעשה ממשי למען העלאת יהודי אתיופיה לארץ בעקבות החלת חוק השבות עליהם, אלא גם שהיא הטילה צנזורה על כל פעילות למען יהודי אתיופיה באותה תקופה: “כן הוטלה צנזורה בישראל שמנעה פרסום המאבק הציבורי הבינלאומי להצלתם [של יהודי אתיופיה], בנימוק שהדבר עלול להזיק ליחסינו עם אתיופיה” (“דבר”, 31.12.1978).
זהו תירוץ מצוץ מהאצבע. שכן, נכון לחודש דצמבר 1978, לישראל כבר לא היו היחסים עם אתיופיה. הם כבר הסתיימו בחודש פברואר.
ובכל זאת, למה להחליט החלטה שאי-אפשר ליישם וגם שלא מעוניינים ליישם? כדי למנוע האשמות בגזענות על כך שישראל החילה את חוק השבות רק על יהודי קוצ’ין באותה תקופה וכדי לזרות חול בעיני המצדדים בעליית יהודי אתיופיה הן בישראל והן בעולם ולהשתיק אותם.