מחאת בלפור והפילוג החברתי / בני ילאו
מחאת בלפור מציתה מחלוקות רבות בחברה הישראלית, לא רק ברובד הפוליטי. היא הציתה מחדש את הפילוג החברתי של “ישראל הראשונה” ו”ישראל השנייה”. אך יותר מכול, מאפייני הנקמה הם הסממנים הבולטים והמזוהים ביותר בין המוחים למתנגדיה של מחאת בלפור.
אבל נעזוב רגע את כל זה ונעבור ישירות לאחד מפניה של המחאה, אם לא הבכיר שבה: תת אלוף אמיר השכל. אמיר השכל הוא על פניו אישיות מרשימה לכל הדעות: תת אלוף במילואים, טייס בצה”ל, חוקר שואה, ועוד. אך אמיר השכל הוא גם גזען סמוי, ואם נעשה לו הנחה, הוא גזען תת תודעתי. כזה שצריך לדחוק ממש חזק לפינה כדי לחשוף ולראות זאת. כאשר אנו טוענים על גזענות ממסדית, אמיר השכל הוא הסמל הקלאסי לטענה שכזו. אנשים כמוהו יצאו מחלציו של הממסד, גודלו וטופחו, שתו ואכלו מידיו וינקו משדיה של המדינה. ואם הוא לא הממסד, מי כן?
ההתבטאות הגזענית, המתנשאת, ההגמונית ותפיסת האדון של אמיר השכל, שהתפרצה דרך שוטרת שחורה, היא מסוג הגזענות המתוחכמת והמסוכנת ביותר. כך הוא אמר: “אני הבאתי את ההורים שלך מאתיופיה. את לא מתביישת?”. אכן מאחורי אמירה כזו שוכנת תפיסה עמוקה ומאוד מסוכנת. תופעת ה”תגידו תודה”, שהעדה האתיופית נתקלת בה בכל רגע, אינה פחות מלהגיד לנו באופן מקודד: אתם העבדים שלנו.
אם ניכנס לנבכי התודעה החברתית של אמיר השכל ודומיו, על פי ההתבטאות, הציפייה שלו מהעדה האתיופית מלחיצה מאוד. מה הוא בעצם מצפה? שנשרת אותו ואת בניו? שנעמוד דום לכל פקודה של הריבון הלבן שחש עליונות לבנה? האמירה שלו לוקחת אותנו אל מחילת הארנב של אליסה בארץ הפלאות של הגזענות. אם נפשט זאת, אמיר השכל בעצם אומר לעדה האתיופית: “באתם להיות לנו עבדים. הבאתי את הוריכם כדי שהם וצאצאיהם ישרתו אותי ואת צאצאיי בשנת 2020 והלאה”.
צריכים להבין שהשכל היה אומר זאת בכל מקום אשר היה פוגש אישיות ממוצא אתיופי כאשר אינו היה מרוצה מהשירות, אם זה בפקידות של משרד מסוים ואם זה בשדה תעופה, ועוד. השכל ראה קודם את צבע עורה של השוטרת וכיוון את החץ לקהילה שממנה היא יצאה, לפני המדים שלה; כלומר לפני המשטרה, שהיא האחראית הבלעדית לחוויותיו. ובכך השכל בחר להתנשא ולהתגזען מול עדה שלמה, והפנה את כל כעסו כלפי העדה האתיופית במקום להפנותה למשטרה. אמיר השכל גיבור על מגוזענים ומוחלשים, ואי-אפשר לכסת״ח זאת.
Body Wash , The Takeover , How Time Moves , LostHow Time Moves
שלושה סוגי גזענות
ישנם שלושה סוגי גזענים: הגזען המצוי – אגרסיבי, מופגן, שבמקרים רבים הוא המדוכא של העבר, ההופך למדכא של ההווה. הגזען הסמוי – זה שפיו וליבו אינם שווים. הגזען הרדום / התת תודעתי – זה שמתעורר ונחשף כאשר הוא נדחק לפינה חזק וכאשר הוא מרגיש שהחבל החונק והכבלים שמחזיקים את המדוכא משתחררים יותר ממה שהוא ציפה.
החברה הישראלית ברובה הגדול מכסה את שלושת המודלים הללו. כל אחד בתורו משתמש באחד מהם כדי לקדם את האג’נדות האישיות והקולקטיביות של קהילתו בפוליטיקת הזהויות החברתית שמתנהלת בישראל: היום זה אמיר השכל; מחר זה המחנה ממול; מחרתיים יהיה זה שיושב היום בשקט.
צפיתי בראיון בדמוקרט TV מבלפור של אישה צעירה, שככל הנראה משתייכת לזרם המוחים של “הבנדנות הוורודות”, על כך שהיא מתנצלת בפני יוצאי אתיופיה על חוסר מעורבותה שלה ושל חבריה, ושהיא מבינה שכל עוד רוצחים אנשים בגלל צבע העור שלהם, השחיתות אינה הבעיה הכי גדולה פה.
ההבדל בין האישה הצעירה לבין אמיר השכל הוא זה שצריך להשתנות ולשנות לפני השינוי היותר גדול פה. עם כל הכבוד לתאריו של השכל, תפיסותיו ישנות וניחנו בפרימיטיביות חברתית. כאלה שבאופן עקיף גבו קורבנות מקהילת יוצאי אתיופיה. השכל לא שונה מהמשטרה. הוא בדיוק כמוה. בעימות בינו לבין השוטרת הוא השתמש בשיטת הפרופיילינג שהמשטרה משתמשת בה זה עשרות שנים נגד העדה האתיופית. והיא גבתה עשרות קורבנות דם ואלפי קורבנות חברתיים.
אקטיביסטים גוננו עליו בחירוף נפש
הדבר היותר מכעיס בכל פרשת השכל הוא שלא מעט צעירים אקטיביסטים מהקהילה האתיופית נעמדו על רגליהם האחוריות, וגוננו עליו בחירוף נפש. ביניהם אפשר לציין את מהרטה ברוך ועוד אקטיביסטים שחורים רבים, המשתייכים למחנה הפוליטי השמאלי.
צריך להיות הוגן כלפי מחנה השמאלי ולומר שזו אינה רק הגישה שלהם. הימין גם עושה זאת כאשר בכירים או פעילים בולטים במחנהו מתבטאים כמו השכל. דוגמא טובה לכך הוא מקרה מנכ״ל המשרד לביטחון פנים צ’יקו אדרי. הוא נשאר בתפקידו לאחר ההתבטאות הגזענית שלו כלפי יוצא אתיופיה. סגן השר גדי יברקן לא רק שהכיל אותו, אלא גם הגן עליו בכל הכוח בכך שהעיד על ערכיו הגבוהים.
יש אמירה הממחישה את התופעה הזו יותר מכול, והיא מתאימה להגמוניה ולאזרחים שווי זכויות, אך פוגעת בצורה חסרת תקדים באזרחים מדוכאים. כך אמר ח״כ לשעבר אילן גלאון: ״המחויבות העליונה הינה למחנה שאליו אתה משתייך ולא לקבוצה האתנית שממנה אתה בא״. ורוב הפעילים החברתיים ואקטיביסטים השחורים נוקטים בשיטה זו.
קהילת בית ישראל חוזרת על הטעויות של המדוכאים לשעבר. והטעות הנפוצה ביותר היא המחויבות למחנות פוליטיים ול”מסיבות התה” של המדכא. אך כאשר זה אינו מציק ומביך את המחנה שאליו משתייכים, ובתנאי שזה נגד המחנה הנגדי, אף אחד לא עושה חשבון וכולם הופכים ללוחמי צדק עם ״סכין בין השיניים״.