תריסר שנים חלפו, אחות אהובה, מאז הלכת לפתע וללא שוב, בלי לומר שלום. והותרת את לבי פצוע ומדמם.
תריסר שנים חלפו, והפצע טרם הגליד. ואולי לא יגליד לעולם.
ואני רק מנסה לרפאו במילים, לתקן את לבי השבור בכלים שאין לי, בדמעות שקטות שמוסיפות להכאיב. אני רק מנסה, בלי להבין כי את שהלך אי-אפשר להשיב, כי את שנשבר אי-אפשר לתקן.
ואת, אחותי האהובה, הלכת לבלי שוב. ולשווא אני מנסה למצוא מזור ללב פצוע שממאן להגליד לבדו.
כי זה לא טבעי לקחת אותך – אחות אהובה ואוהבת – מאיתנו לפתע פתאום, בגיל 24 אביבים, חודשיים לפני יום חתונתך, בשיא ההכנות לקראתו, בשיא ההתלהבות שלך. לא. זה לא טבעי, אחותי האהובה, היקרה באדם.
לכן הלב דואב לבלי הפסק. ולחינם אנסה לרפאו בדמעות הניגרות באמצע הלילה כבר תריסר שנים על לכתך אחותי בטרם עת, לפתע פתאום ולתמיד, בלי לומר שלום.